בפונדק הקטן שבמרכז הכפר ישב ברוּך היהודי, והביט בדאגה על הדרכים המושלגות. החורף הקשה השפיע לרעה על הכנסותיו מהפונדק. שדות האיכרים לא נתנו יבול ולא היה להם כסף לקנות יין, וגם אורחים לא פקדו את הפונדק בגלל השלג הכבד. ברוך היה חוכר את הפונדק מהפריץ המקומי, שהיה שונא יהודים ורודף בצע. בעוד שלושה שבועות עליו לשלם את דמי החכירה השנתיים, ועדיין אין בידו אפילו חלק קטן מהסכום. אם יאחר בתשלום אפילו יום אחד, הפריץ האכזר עלול להשליך אותו ואת כל משפחתו לבור הכלא.
כאשר עבר שבוע נוסף ומזג האוויר לא השתפר, אזר ברוך אומץ והחליט לגשת אל הפריץ ולבקש ממנו אורכה. הפריץ עלול לזעום ולהשליך אותו מביתו, אבל אולי יהיה לו בדיוק מצב רוח טוב, והוא יסכים לבקשה.
הפריץ קיבל את ברוך ושמע את דבריו. הוא עשה את עצמו כאילו מצבו של היהודי נוגע לליבו, אבל בעיניו התנוצץ ניצוץ ערמומי של חמדנות. זו ההזדמנות לסחוט את היהודי עד טיפת כספו האחרונה, חשב הפריץ בליבו.
'ראה נא, ברוך,' אמר הפריץ, 'אני מכיר אותך שנים רבות, ומעולם לא איחרת בתשלום דמי החכירה. אני רוצה לעזור לך ולכן אני מוכן לדחות את התשלום בארבעה חודשים, אבל עליך לדעת שעל כל חודש של איחור עליך לשלם לי ריבית של חמישים רובל'.
ברוך היה המום מהסכום הגבוה שהפריץ דרש תמורת דחיית התשלום. זה היה עושק לאור היום, אבל לא הייתה לו ברירה. אפילו אם הוא יחליט לנטוש את הפונדק ולברוח עם משפחתו מהכפר, הוא לא יוכל לעשות זאת עכשיו, בימי החורף הקשה, כשהדרכים מלאות שלג והכפור מכסה את הארץ. בעוד ארבעה חודשים כבר יבוא האביב, ואז יהיה קל יותר לברוח מהפריץ.
השבועות חלפו ומזג האוויר השתפר. האיכרים ועוברי האורַח חזרו לפקוד את הפונדק. ברוך הצליח לצבור את דמי החכירה שהוא היה חייב לפריץ, אבל את הריבית הרצחנית שהוא הטיל עליו תמורת ארבעת חודשי האיחור, עוד מאתיים רובל, לא היה לו מאיפה להשיג.
כשהתקרב המועד האחרון לתשלום, הבין ברוך שאין לו ברירה ועליו להימלט על נפשו לפני שהפריץ המרושע יעניש אותו בחומרה. הוא הגיע אל הפריץ כמה ימים לפני הזמן ושילם לו את הסכום המקורי של דמי החכירה. הפריץ שאל מיד היכן 200 הרובלים הנוספים, דמי הריבית, וברוך אמר לו שהוא יביא את הסכום הזה בעוד שבוע, כאשר ארבעת החודשים יסתיימו.
למחרת בבוקר העמיס ברוך את כל מיטלטליו על עגלתו, ויצא עם אשתו וילדיו אל הדרך המובילה אל העיר הגדולה, הרחק משליטתו של הפריץ.
אך בעודו נוסע על הכביש, הגיחה לפתע מולו עגלה מפוארת רתומה לארבעה סוסים אבירים. פניו של ברוך החווירו כאשר הוא הבחין שזוהי כרכרתו של הפריץ. ליבו התמלא פחד. עכשיו הפריץ יגלה שהוא בורח ממנו. ברגע האחרון עלה במוחו של ברוך רעיון מבריק. הוא נופף בידו אל הפריץ וקרא: 'שלום לך אדוני הפריץ הנכבד. אני נוסע העירה לחגוג את החג, כפי שמצווה אותנו תורתנו, ומיד כשאשוב אכנס אליך ואסדיר את חובי'.
'חג? איזה חג?' תמה הפריץ. 'אני מכיר את החגים היהודיים - פסח, שבועות וסוכות, אבל אף אחד מהם לא חל בעונה הזו של השנה'.
'אתה צודק, אדוני הפריץ', המציא ברוך תשובה בו-במקום, 'החג הזה נקרא 'חג פלֵיטָתֵנו', והוא חג חשוב מאוד אצלנו היהודים'.
''חג פליטתנו'?' המהם הפריץ. 'מעולם לא שמעתי על החג הזה. מכל מקום סע לשלום ומיד לאחר החג אל תשכח להגיע אלי עם הכסף'.
ברוך הודה בליבו לקב'ה על הרעיון הטוב שנתן בליבו כדי להיחלץ מהצרה, ומיהר להמשיך בדרכו ולהתרחק כמה שיותר מהכפר ומשליטתו של הפריץ.
למחרת בבוקר נקלע הפריץ לעיר הסמוכה, והופתע לראות שבתי המסחר של היהודים פתוחים כבכל יום. הוא ניגש ליהודי הראשון שפגש ושאל: 'אמור לי, הכיצד אתם עובדים כרגיל, למרות שהיום חג אצלכם?'
היהודי פער עיניים בתימהון: 'חג? איזה חג היום?'
אמר הפריץ: 'היהודי שחוכר ממני את בית המרזח אמר לי בפירוש שהוא נוסע לחגוג חג עם אחיו היהודים'.
היהודי החל להבין שמאחורי ה'חג' מסתתר משהו אחר. 'איזה חג אמר לך החוכר שהוא חוגג?' שאל.
'הוא אמר שקוראים לזה 'חג פליטתנו',' אמר הפריץ.
היהודי הבין מיד שהחוכר היה צריך להימלט מידו של הפריץ, וכדי להסביר את עצמו הוא המציא חג.
'אה, בוודאי, איך יכולתי לשכוח?' אמר היהודי. ''חג פליטתנו' זה חג חשוב ביותר אצלנו'.
'אז אם היום חג, מדוע כל החנויות שלכם פתוחות?' שאל הפריץ בחשדנות.
'אסביר לך,' אמר היהודי הפיקח. ''חג פליטתנו' הוא לא כמו פסח וסוכות. אין לו יום קבוע, אלא כל יהודי חוגג אותו כאשר מגיע זמנו...'
*****
גם לנו, לכל אחד ואחד מאיתנו, יש כביכול 'חובות' כלפי הקדוש ברוך הוא. חטאנו במשך השנה וצברנו חובות רבים. אמנם בימים הנוראים חזרנו בתשובה, אבל זה עדיין לא מנקה אותנו לחלוטין. חג הסוכות הוא 'חג פליטתנו' שבו אפשר להימלט ולברוח מכל החובות, על ידי יציאה לגלות.
הסוכה, שנמצאת מחוץ לבית, היא סוג של גלות ו'בריחה'. אנו מקבלים על עצמנו את הטרחה והעמל של היציאה מהבית הנוח והחמים אל הסוכה העראית. ובזכות היציאה לגלות, אנו זוכים להשלים את התשובה ולכפר ולמרק את כל עוונותינו, ולהתחיל את השנה צחים ונקיים מכל חטא.
כאשר עבר שבוע נוסף ומזג האוויר לא השתפר, אזר ברוך אומץ והחליט לגשת אל הפריץ ולבקש ממנו אורכה. הפריץ עלול לזעום ולהשליך אותו מביתו, אבל אולי יהיה לו בדיוק מצב רוח טוב, והוא יסכים לבקשה.
הפריץ קיבל את ברוך ושמע את דבריו. הוא עשה את עצמו כאילו מצבו של היהודי נוגע לליבו, אבל בעיניו התנוצץ ניצוץ ערמומי של חמדנות. זו ההזדמנות לסחוט את היהודי עד טיפת כספו האחרונה, חשב הפריץ בליבו.
'ראה נא, ברוך,' אמר הפריץ, 'אני מכיר אותך שנים רבות, ומעולם לא איחרת בתשלום דמי החכירה. אני רוצה לעזור לך ולכן אני מוכן לדחות את התשלום בארבעה חודשים, אבל עליך לדעת שעל כל חודש של איחור עליך לשלם לי ריבית של חמישים רובל'.
ברוך היה המום מהסכום הגבוה שהפריץ דרש תמורת דחיית התשלום. זה היה עושק לאור היום, אבל לא הייתה לו ברירה. אפילו אם הוא יחליט לנטוש את הפונדק ולברוח עם משפחתו מהכפר, הוא לא יוכל לעשות זאת עכשיו, בימי החורף הקשה, כשהדרכים מלאות שלג והכפור מכסה את הארץ. בעוד ארבעה חודשים כבר יבוא האביב, ואז יהיה קל יותר לברוח מהפריץ.
השבועות חלפו ומזג האוויר השתפר. האיכרים ועוברי האורַח חזרו לפקוד את הפונדק. ברוך הצליח לצבור את דמי החכירה שהוא היה חייב לפריץ, אבל את הריבית הרצחנית שהוא הטיל עליו תמורת ארבעת חודשי האיחור, עוד מאתיים רובל, לא היה לו מאיפה להשיג.
כשהתקרב המועד האחרון לתשלום, הבין ברוך שאין לו ברירה ועליו להימלט על נפשו לפני שהפריץ המרושע יעניש אותו בחומרה. הוא הגיע אל הפריץ כמה ימים לפני הזמן ושילם לו את הסכום המקורי של דמי החכירה. הפריץ שאל מיד היכן 200 הרובלים הנוספים, דמי הריבית, וברוך אמר לו שהוא יביא את הסכום הזה בעוד שבוע, כאשר ארבעת החודשים יסתיימו.
למחרת בבוקר העמיס ברוך את כל מיטלטליו על עגלתו, ויצא עם אשתו וילדיו אל הדרך המובילה אל העיר הגדולה, הרחק משליטתו של הפריץ.
אך בעודו נוסע על הכביש, הגיחה לפתע מולו עגלה מפוארת רתומה לארבעה סוסים אבירים. פניו של ברוך החווירו כאשר הוא הבחין שזוהי כרכרתו של הפריץ. ליבו התמלא פחד. עכשיו הפריץ יגלה שהוא בורח ממנו. ברגע האחרון עלה במוחו של ברוך רעיון מבריק. הוא נופף בידו אל הפריץ וקרא: 'שלום לך אדוני הפריץ הנכבד. אני נוסע העירה לחגוג את החג, כפי שמצווה אותנו תורתנו, ומיד כשאשוב אכנס אליך ואסדיר את חובי'.
'חג? איזה חג?' תמה הפריץ. 'אני מכיר את החגים היהודיים - פסח, שבועות וסוכות, אבל אף אחד מהם לא חל בעונה הזו של השנה'.
'אתה צודק, אדוני הפריץ', המציא ברוך תשובה בו-במקום, 'החג הזה נקרא 'חג פלֵיטָתֵנו', והוא חג חשוב מאוד אצלנו היהודים'.
''חג פליטתנו'?' המהם הפריץ. 'מעולם לא שמעתי על החג הזה. מכל מקום סע לשלום ומיד לאחר החג אל תשכח להגיע אלי עם הכסף'.
ברוך הודה בליבו לקב'ה על הרעיון הטוב שנתן בליבו כדי להיחלץ מהצרה, ומיהר להמשיך בדרכו ולהתרחק כמה שיותר מהכפר ומשליטתו של הפריץ.
למחרת בבוקר נקלע הפריץ לעיר הסמוכה, והופתע לראות שבתי המסחר של היהודים פתוחים כבכל יום. הוא ניגש ליהודי הראשון שפגש ושאל: 'אמור לי, הכיצד אתם עובדים כרגיל, למרות שהיום חג אצלכם?'
היהודי פער עיניים בתימהון: 'חג? איזה חג היום?'
אמר הפריץ: 'היהודי שחוכר ממני את בית המרזח אמר לי בפירוש שהוא נוסע לחגוג חג עם אחיו היהודים'.
היהודי החל להבין שמאחורי ה'חג' מסתתר משהו אחר. 'איזה חג אמר לך החוכר שהוא חוגג?' שאל.
'הוא אמר שקוראים לזה 'חג פליטתנו',' אמר הפריץ.
היהודי הבין מיד שהחוכר היה צריך להימלט מידו של הפריץ, וכדי להסביר את עצמו הוא המציא חג.
'אה, בוודאי, איך יכולתי לשכוח?' אמר היהודי. ''חג פליטתנו' זה חג חשוב ביותר אצלנו'.
'אז אם היום חג, מדוע כל החנויות שלכם פתוחות?' שאל הפריץ בחשדנות.
'אסביר לך,' אמר היהודי הפיקח. ''חג פליטתנו' הוא לא כמו פסח וסוכות. אין לו יום קבוע, אלא כל יהודי חוגג אותו כאשר מגיע זמנו...'
*****
גם לנו, לכל אחד ואחד מאיתנו, יש כביכול 'חובות' כלפי הקדוש ברוך הוא. חטאנו במשך השנה וצברנו חובות רבים. אמנם בימים הנוראים חזרנו בתשובה, אבל זה עדיין לא מנקה אותנו לחלוטין. חג הסוכות הוא 'חג פליטתנו' שבו אפשר להימלט ולברוח מכל החובות, על ידי יציאה לגלות.
הסוכה, שנמצאת מחוץ לבית, היא סוג של גלות ו'בריחה'. אנו מקבלים על עצמנו את הטרחה והעמל של היציאה מהבית הנוח והחמים אל הסוכה העראית. ובזכות היציאה לגלות, אנו זוכים להשלים את התשובה ולכפר ולמרק את כל עוונותינו, ולהתחיל את השנה צחים ונקיים מכל חטא.
