אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו... {רבי שלמה אבן גבירול}
סטטוס שבועי:
אי אפשר לבנות זהות יהודית רק על בסיס רעיוני בלבד, זה לא מחזיק מעמד. אי אפשר שכל פרט יתרגם את הערכים המופשטים לשפת המעשה בהתאם למצפונו האישי. לתת לאדם לגדור את עצמו, זה כמו לתת לחתול לשמור על החלב, חייבת להיות סמכות רוחנית שתשמש בתפקיד המצפן-המוסרי.
ציטוט שבועי:
והלא עניין לנו עם האומה העברית, האומה שידעה את החוק של "ושננתם לבניך" עוד מראשית עלייתה על הבמה ההיסטורית. ואומה זו הן ידעה גם בשנות האפלה שלה לשמור על נכס זה של לימוד חובה לכל ילדיה, ועוד בימי ר שמעון בן שטח, בשעת התכנסותה מן הגולה חזרה לארץ ישראל, ידעה להושיב מלמדי תינוקות בכל עיר ובכל כפר, בכל גליל ובכל מדינה, וקבעה שכל עיר שאין בה מלמד תינוקות אין דינה כדין עיר.
ואף בחשכת מזוריה ובכל קהילותיה, ידעה להטיל על כל קהילה להכניס לקרבה מלמדי תינוקות על חשבון כל יושביה. עשיר ורש, בין עקר ובין מרובה ילדים, רווק ולא רווק – כולם יחד צריכים לשאת בעול לימוד תורה. {זלמן שז"ר}
סיפור שבועי:
השליחות ש(לא) נכשלה...
רבי מנשה בן ישראל (1604-1657), בן למשפחת אנוסים מפורטוגל שנמלטה להולנד, היה רבה של אמסטרדם. רב נערץ ורב כישורים היה, שלט ב-14 שפות, סופר פורה ודיפלומט מקובל על מלכי אירופה, נערץ על ידי אינטלקטואלים נוצרים בארצות רבות. רבי מנשה בן ישראל חיפש "מרחב מחיה" חדש לשיקום העקורים.
באותה תקופה שלט באנגליה אוליבר קרומוול, מנהיגה המזהיר של המהפכה הפוריטנית בבריטניה. למרות הנוקשות הדתית הנוצרית, נשבה על אנגליה של קרומוול רוח של סובלנות.
כך נפגשו קרומוול ורבה הנערץ של אמסטרדם לפגישת הידברות בלונדון. תוצאותיה של הפגישה הכזיבו. למרות אהדתו של קרומוול להצעתו של הרב לבטל את צו הגירוש שהוצא באנגליה נגד היהודים מאות שנים קודם לכן, ולמרות שלטונו האבסולוטי, לא הצליח קרומוול להעביר בפרלמנט החלטה חיובית בעניין. הדעות הקדומות והפחד העמום מפני היהודים, גברו על דרישתו של השליט, וההצעה נדחתה.
צו הגירוש העתיק לא בוטל אמנם יהודים התקבצו בלונדון והתארגנו לקהילה והשלטונות העלימו עין. היהודים הסתפקו בכך, אך רבי מנשה בן ישראל לא היה מרוצה ממצב ביניים זה. הוא רצה "הצהרת זכויות" של השלטון כלפי היהודים. הוא חלם על גופשנקה רשמית, מחייבת. וכשזאת לא ניתנה לו, שב מאוכזב להולנד, שם נפטר בלב שבור, תוך תחושת כישלון של שליחות חייו.
לאחר מותו של קרומוול בשנת 1658, פרצה באי הבריטי מלחמה. צ'רלס סטיוארט עלה לשלטון והמשטר כולו התחלף. הנסיגה מהקו הרשמי של המשטר הקודם היתה מלאה. כל חוקי העבר בן עשרים השנה בוטלו כמעט לחלוטין. היהודים חששו שמא היתר הישיבה הבלתי רשמי שניתן להם על ידי קרומוול, יבוטל אף הוא. אולם באופן מפתיע זכות הישיבה לא בוטלה. מפתיע, אך דווקא מתוך מה שראה רבי מנשה ככישלון חייו, צמחה הישועה ליהודים הנודדים והנרדפים.
הוא התאכזב עמוקות מכך שלא השיג שום מסמך רשמי המתיר ליהודים את הכניסה לאנגליה. אילו נותר בחיים, בוודאי היה נוכח לדעת, שהודות לדרכה הנסתרת של ההשגחה העליונה, דווקא אי ההישג פעל לטובת הענין! פעולותיו הצליחו בעקיפין יותר מששיער.
{מתוך: דע את יהדותך}
פרשה שבועית:
פרשת נח / "תיבת מבחן"
"ויהי המבול ארבעים יום על הארץ…" (בראשית ז', י"ז).
אחד שרד. איש אחד, משפחה אחת. האחד שלא נכנע לאופנות החדשות ניצל. כל התקוות באותה שעה התמקדו בו.
למרבה הפלא, כרך האלוקים את הצלתו בתנאים קשים. במשך שנה הוטל עליו לצוף על פני מי התהום שגאו, בתוך תיבה סגורה, בחברת כל ממלכת החי. חבריו ושותפיו למסע ההצלה היו: פילים, ג'ירפות, קופים ונמרים, תרנגולות בית, הינשוף והיתוש.
מדוע בחר האלוקים, הכל יכול, בדרך הצלה זו?
לאחר עיון, נראה שלא היתה זו תיבת הצלה, כי אם תיבת מבחן. מבחן לנח ולמשפחתו. מבחן שהיה תוצאה הגיונית של שואת המבול, אשר השתוללה באותה עת מסביב לתיבה.
פגישת ניצולים זו כפתה עליהם מושג שנשכח - חיים משותפים. בכורח המציאות, נקלטו מחדש מושגים וערכים שנשחקו באותה תרבות וחברה ששקעו. תוך התנסות מתמדת, למדו יום יום כי חיים משותפים ייתכנו רק אגב ויתור הדדי והכרה בקיומו של הזולת. בתנאי התיבה כל ניסיון להעדפת ה"אגו" הפרטי, היה גורם להתפוצצות מיידית. הם הבינו ולמדו על בשרם, מה הביא את החורבן של בני דורם. האלוקים העמידם, איפוא, במבחן החסד. והיה, אם יעמדו בו, ירכשו מחדש את העיקרון החשוב שעליו תיכון חברת העתיד שעליהם לייסד.
ואמנם, נח עמד במבחן. הוא מיצה אותו עד תום. בכך הצדיק את האמון שנתן בו האלוקים. הוא היה ליוצר האנושות השניה.
וכך הם דברי המדרש:
"כל 12 חודשים שהיה נח בתיבה, לא ראה שינה, לא הוא ולא בניו. לא ביום ולא בלילה. שהיה עוסק וזן את הבריות שעימו. והיה מגיש לכל בהמה, חיה ועוף את אכלם בשעות שהם רגילים לאכול. יש בהמה שהיא אוכלת בשעה אחת ביום, ויש בשתיים בלילה ויש בחצות ויש בקרות הגבר, והיה נותן לכל, מזונו בשעתו" (מדרש תנחומא נ"ח, ט').
נעקוב נא מעט בעיני הדמיון אחר נח ובניו, הרצים מבהמה אחת לחברתה, מהחיות לעבר העופות, כדי לעמוד בלוח הזמנים של סעודותיהם. יום אחר יום ולילה אחר לילה, במשך שנה שלימה. נעקוב ונבחין כי נח אכן קלט את המסר והבין היטב מדוע בחרה ההשגחה העליונה להצילו דווקא בדרך זו.
מתחת לתיבה, בעומק של מאות מטרים, מוטלות היו גוויותיהם של בני דורו שטבעו. אלו, אשר השתיתו את חברתם על האנוכיות הגסה, המצמיחה כל רע. דווקא בשעה שבה מתמצה דין העולם, חייב היה הניצול היחיד להוכיח כי ראוי הוא להצלה זו. להוכיח במעשים ולא במילים. כי רק המעשה המוחשי מצביע על מהות האדם.
נח הפגין מסירות נפש יוצאת מן הכלל למען הזולת. בתנאי התיבה הקשים הוא מימש את תכונת החסד שקיננה בלבו. הוא עמד במבחן. יש איפוא סיכוי לעולם החדש המדפק על דפנות התיבה, עולם של חסד שפניו אל עתיד האנושות.
{{מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ופשרה"}
שבת שלום - חודש טוב - חורף בריא
יהונתן גרילק
