זוכרים את העבר - חיים את ההווה - מאמינים בעתיד. {עם ישראל}
סטטוס שבועי:
היהודים הטילו שני מומים באנושות – ברית מילה בגוף ומצפוּן בנפש. אלו הן המצאות יהודיות... באתי לשחרר את האנושות מאזיקי הנשמה, מן הייסורים המשפילים שנגרמו על חזון השווא שנקרא מצפון ומוסר... (מתוך "דברי היטלר" מאת הרמן ראושנינג).
מלחמתם של צוררי ישראל בעם ישראל, אינה מלחמה על אינטרסים. אמנם האינטרסים מהווים עילה למלחמות אלו, אך הם אינם המניע הפנימי – השורשי. לא עושרם של היהודים מפריע לאומות העולם ואף לא עוניים, לא רמת השכלתם ואף לא רמת חייהם, לא רצונם של היהודים להתבודד ומאידך, לא רצונם להתבולל. מה שמפריע לגויים הוא עצם קיומם של היהודים בעולם. מציאות חייהם של היהודים מהווה תזכורת לכך שקיימת מציאות אלוקית בעולם. אותה תביעה רוחנית היא זו שגרמה וגורמת במסתרים לשנאת עולם לעם עולם.
ציטוט שבועי:
מי אנחנו, ילדים של המדינה העצמאית, שנקבע מהי גבורה ומיהו גיבור. {אורי אורבך}
סיפור שבועי:
הרב הרשעל שכטר רב צבאי אמריקאי שהשתתף בשחרור מחנה בוכנוולד, לימים נשיא ועידת הרבנים האמריקאית, שלף ילד מאחורי ערימת גופות במחנה ושאל אותו לגילו.
ענה לו הילד שהיה כבן 7: 'מה זה משנה? בכל מקרה אני יותר זקן ממך... אתה צוחק, מחייך ובוכה כמו ילד. אני כבר שנים לא צוחק, וגם לבכות אנחנו לא בוכים כאן'.
לימים גדל הילד ונעשה לרב הראשי לישראל, הרב ישראל מאיר לאו שליט"א
פרשה שבועית:
פרשת תזריע - מצורע / "בצל המוות"
"ולאלה תטמאו, כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב" {ויקרא י"א, כ"ד}.
המפגש עם המוות נושא בקרבו "טומאה". כל מגע עם נבלת עוף, פגר של שרץ, גופת בהמה וחיה, ובוודאי גוויית האדם.
"טומאה" זו, בל נטעה בה, אינה דבר מוחשי, ממשי. לא תהיה כזאת בתורת ישראל, המהווה אנטיתזה מוחלטת לעולם האלילי.
הטומאה אינה חלאה מיסטית, מאגית, חומרית - אם כי בלתי נתפסת - העוברת לאדם ולחפץ על ידי מגע במת או בנבלה. אמנם הטומאה קשורה למוות, אולם רק כרעיון מושגי, לא כמציאות.
קשר זה מהו? איזה רעיון טמא מסוגל להצמיח המגע בין האדם למוות?
ובכן, המוות הוא קץ טבעי ובלתי נמנע. הוא מצפה בסבלנות בסוף הדרך. הכול יגיעו לתחנה אחרונה זו. האדם והבהמה, החיה, העוף והשרץ. זוהי המחזוריות שביקום, אשר במרחביו מתפרקות גלקסיות וכוכבים גוועים בו לאיטם, ואף הוא עצמו נתון בתהליכי קריסה מתמידים.
אולם האדם, המודע למהותו הרוחנית, יודע היטב כי הוא נעלה ממחזוריות זו. ה"אני" הנסתר והאמיתי שלו הוא נקודה מסתורית ונצחית השוכנת זמנית בגוף כלה ואובד. על אמונה זו חונך היהודי, אותה הוא חש בידיעה עצמית עמוקה, ועל סמך חירות זו הטמונה בקרבו, בונה התורה את אחריותו למעשיו ואת החובה לשפרם.
לעומת זאת, המפגש הממשי עם המוות, בכוחו לשבש אמת זו בלב האדם. העובדה המוחשית עלולה להיות חזקה יותר מידיעת ההכרה. המראה המהמם של אדם אשר עד לפני דקות מספר חי, נשם, הגה וחש, ולפתע קרס תחתיו בלחץ הכפייה הגופנית, מסוגל לזעזע את האדם ולעורר בו מחשבות נוגות: "בשביל מה להיאבק, בין כה וכה נפגשים בסוף בבית הקברות". הלם מחזה המוות הוא רגע של ניהליזם ופסימיות, העלול להוביל למסקנות חברתיות חמורות. זהו איפוא רגע מלא טומאה.
לכן מטמאה התורה את המוות בכל הוואריאציות שלו. גם בטומאת הבהמה והשרץ. המערכת של טומאת המגע היא מנגנון הגנה על רוחו של האדם מפני המוות. כל מגע שלו עמו "מטמא". כדי לשוב לאיזון, למחשבה הנכונה, להשתחררות מפילוסופיית בית הקברות, למען יאמין מחדש באמונה שלמה בחירות נשמתו ובאחריותו המוסרית, נכפתה עליו מערכת פעולות מעשיות של טהרה. כל גופו ופעילותו משתתפים בהן. לאחר תקופת היטהרות (מיום ועד שבוע ואף יותר) הוא מכבס את בגדיו, טובל במקווה או במעיין מים חיים "וטהר".
זו "הטהרה" היהודית הניצבת לימין האדם, בבואו לנתק את עצמו מההשפעה הרגעית של המוות שנוצר אגב המגע המטמא.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ופשרה"}
שבת שלום - יהונתן גרילק
