כותרת
> C;
1/1
דת בקהילה

בהעלותך: יהונתן גרילק על פרשת השבוע

כרמיאלי דת בקהילהפורסם: 05.06.15 , 09:32שם הכותב/ת: מאת יהונתן גרילק

 

 

אימרה שבועית:
אין לך אדם הנצרך לבריות כמו הרודף אחר הכבוד. {רבי ישראל מסלנט}

סטטוס שבועי:
ישנם החושבים שהתבוללות היא הדרך לפתור את האנטישמיות. היהודי מפסיק להיות יהודי, הוא מתערב בתוך סביבתו, וכך, הוא מקווה, שיהיה סוף ליחס ה'מועדף' שהוא מקבל מהסביבה מעצם היותו יהודי. העבר וההווה מוכיחים שאמנם היהודי הנטמע מפסיק להיות שונה מהסביבה, אבל הוא עדיין זר...

ציטוט שבועי:
העם היהודי העתיק העניק לעולם את חזון השלום הנצחי, חזון פירוק הנשק הכללי, ביטול לימוד המלחמה ועשייתה. שני נביאים, ישעיהו בן אמוץ ומיכה המורשתי, שחזו את האחדות הרוחנית של בני האדם תחת אלוקים בעוד דבר ה' יוצא מירושלים - העניקו לאומות העולם את החזון, שאותו הביעו במונחים זהים: "וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". {מנחם בגין  בטקס קבלת פרס נובל לשלום}

סיפור שבועי:
'יודע יצרו'
בביתו של רבי אהרן מקרלין הופיעה אשה, וסיפרה על בתה שהגיעה לפרקה והשתדכה בשעה טובה. האמא התחייבה כסף רב כנדוניה, ועתה עם התקרב תאריך החתונה אין בידה ממון לשלם לאותה נדוניה שהבטיחה, וקיים חשש כי יבוטל השידוך. כששמע רבי אהרן את סיפור המעשה שאל את האישה מהו הסכום הנדרש לנדוניה, פתח את מגירת שולחנו ונתן את הסכום המדויק לאישה שהלכה לדרכה בשמחה.
כעבור מספר ימים התדפקה אישה זו בשנית על דלתו של רבי אהרן, והפעם ביכתה על ממון שחסר לה על מנת לתפור שמלת חתונה לבתה הכלה. שוב התעניין רבי אהרן בסכום הנדרש, ושוב נתן לאישה את הסכום במלואו.
לאחר שהלכה אותה אישה לדרכה פנתה אשתו של רבי אהרן לבעלה וטענה כי בפעם הראשונה הייתה באמת בקשתה של האישה דחופה, אך כעת לכאורה עדיף היה להעניק את הכסף לעניים שזקוקים לו יותר.
ענה רבי אהרן לאשתו ואמר: כאשר פתחתי את המגירה על מנת להוציא את הכסף חלפה בראשי מחשבה זו, אך עד מהרה הבנתי שאם מחשבה זו הייתה עצתו של היצר הטוב כי אז הייתי חושב אותה כבר ביום האתמול והייתי כבר נותן את הכסף לעניים, העובדה שמחשבה זו עלתה בראשי רק כאשר הייתי צריך לתת את הכסף לכלה ענייה, מעידה על כך כי מחשבה זו היא מכחו של היצר הרע, ועל כן נתתי כסף זה לאותה אישה.

פרשה שבועית:
פרשת בהעלותך / 'נחישות ורגישות'

"ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים והעם לא נסע עד היאסף מרים". {במדבר י"ב ט"ו}

שבעה ימים היתה מרים, אחות משה, מצורעת. שבעה ימים הורחקה אשה דגולה זו מתוככי מחנה ישראל.
התורה מטילה עלינו את חובת הזכירה של פרשה זו; זכירה שהפכה למצווה: "זכור את אשר עשה ה' למרים בדרך, בצאתכם ממצרים" (דברים כ"ד, ט').
היה זה רגע קשה בחיי גדולי האומה.
מרים, האחות הנאמנה והמסורה, שבזכותה נולד משה, והיא זו שציפתה לו ליד היאור, מדברת עתה, לכאורה, סרה באחיה. ברור לנו שאין מדובר כאן, חלילה, בפן הנחות של חטא לשון הרע. ובכל זאת, משהו התחולל שם, והתורה מנצלת את האירוע המצער לצורך חינוכו של העם.

פעמים רבות בוואריאציות שונות מזהירה התורה את עם ישראל מפני חטאי הלשון. היא תובעת להמנע מלשון הרע, רכילות, הוצאת שם רע, שקר וניבול פה. היא מלמדת אותנו את האמת הגדולה, שדיבורו של אדם מלמד על אופיו. הלשון הוא ראי הנפש. בעקבות כך מוטל על האדם לנקות את לשונו, שכן חייב הוא לשמור על נקיון נפשו.
סיפור מרים ועונשה מוסיפים מימד מוחשי לתוצאות העגומות של חטא זה. אולי תגרום זכירתו המתמדת לבלימת הפה ולסכירתו.
מרים נענשה ובו זמנית קיבלה גם שכר וכבוד. הפסוק "באשר משפטו (של האלוקים) שם פעלו" (יבמות ע"ח, ב), מבטא את אופיו של המשפט האלוקי. כפי שניסח זאת רש"י בהסברו למילים אלו: "במקום שדנים את האדם, מזכירים את פועל צדקותיו".

תכונת המשפט האלוקי מחייבת שיקלול מאוזן של האדם הנידון. נלקחים בחשבון כל מעשיו, תולדות חייו, הרקע עליו גדל והמציאות החברתית בה עוצבה אישיותו. האישיות השלימה עומדת למשפט ולא המעשה הרע, הבודד.
על כן, מכוח מבט מושלם זה, שהיא נחלתו של האלוקים בלבד, מגולם בעונש עצמו גם השכר.
מחמת חטא לשון הרע סבלה מרים מצרעת, ונידונה להסגר 7 ימים מחוץ למחנה. אך העונש גרם לה גם שמחה:

"והעם לא נסע" - במקום בידודה חשה מרים גם בכבוד שמעניק לה האלוקים לעיני העם כולו. כשם שהיא המתינה לאחיה בסמוך ליאור, יחכה עתה כל עם ישראל בסבלנות עד לצאתה מן ההסגר; העם לא ימשיך במסעו.
גישה אלוקית זו כלפי האדם ומעשיו, עוברת כחוט השני בדפי התנ"ך והיא מבטאת את האמת המוחלטת, את מאזני הצדק - באיזונם המלא. היא מלמדת, שאין להפריד בין מעשי האדם השונים ולדונם כל אחד בפני עצמו. הפרדה כזו תפגע באמת, תעוות את המציאות, ותביע כלפיו הערכה לא נכונה.
באמצעות גישה זו מסוגלים אנו לפתוח דף חדש, איכותי יותר, כפי שהיטיב לבטא זאת התנא יהושע בן פרחיה בפרקי אבות: "והווה דן את כל האדם לכף זכות" (פרק א').
דון את כל האדם! חשוב בשעה שאתה דן אותו על המכלול, על כולו! אזי תוכל לדונו לכף זכות! כאשר כל אישיותו תעמוד לנגד עינינו, נוכל בנקל ללמד עליו זכות. נמצא ללא קושי את ההסבר למעשים שכמעט גרמו לנו לחרוץ את דינו לחובה.
אז גם נגלה שנוכל להבין אותו ולסלוח לו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ופשרה"}