כותרת
> C;
1/1
דת בקהילה

פרשת עקב: יהונתן גרילק על פרשת השבוע

כרמיאלי דת בקהילהפורסם: 06.08.15 , 10:18שם הכותב/ת: מאת יהונתן גרילק

אימרה שבועית:
עצבות - נועלת שערי שמים, תפילה - פותחת שערים נעולים, והשמחה - בכוחה לשבר חומות. {רבי ישראל הבעל שם טוב}

סטטוס שבועי:
עלינו לחדול להגדיר את עצמנו באמצעות האופן שבו אחרים רואים אותנו. התבוללות מתרחשת כאשר לא-יהודים אוהבים אותנו כל כך שהם רוצים להתחתן אתנו. אנטישמיות מתרחשת כאשר לא-יהודים שונאים אותנו כל כך שהם רוצים להרוג אותנו. שני הדברים גם יחד פשוט קורים לנו. אך מה אנו חושבים על עצמנו? אנו זקוקים לסיבה ברורה וחיובית להישאר יהודים. אם אין לנו סיבה כזו, מדוע שהיהדות תשרוד? האם קיים טיעון טוב שלא להתבולל ולהיטמע בחברות ובקהילות הסובבות אותנו? האם קיימת סיבה טובה באמת להישאר גאים ביהדותנו אל מול האנטישמיות?

ציטוט שבועי:
צירוף מקרים הוא הדרך של אלוקים להישאר אנונימי. {אלברט איינשטין}

סיפור שבועי:
הון עצמי...
בימי פרדיננד השני מלך ספרד שימש רבי יצחק אברבנאל בתפקיד שר האוצר והיועץ הכלכלי של הממלכה.
קנאתם הגלויה והסמויה של אנשי החצר, הובילה למסע הסתה שהתנהל מאחורי גבו, בו העלילו עליו שמעל בתפקידו וגנב מהקופה הציבורית.
בעקבות האוירה הציבורית ציווה המלך על יועצו, השר דון יצחק אברבנאל, להעביר לידיו דין וחשבון מדויק על הנכסים האישיים שצבר במשך השנים. בדין וחשבון שהגיש השר היהודי נטען כי שווים של כל נכסיו הפרטיים מסתכם בסך של מאה אלף דוקטים בלבד. הסכום היה נראה מגוחך, משום שרק ביתו של השר בלבד היה שווה שלוש מאות אלף דוקטים. לאור החשבון המוטעה שהגיש דון יצחק אברבנאל ציוה המלך להלאים את כל נכסיו ולהעבירם לאוצר המדינה עד לבירור העניין בבית המשפט.
במהלך הדיון בבית המשפט, נתבקש דון יצחק אברבנאל לומר דברים להגנתו:
ברשות הוד רוממותו, אדוני המלך פתח דון יצחק אברבנאל את דבריו, המלך ביקש ממני להגיש חשבון כולל על שווי נכסיי הפרטיים, ואכן הגשתי דו"ח על סך מאה אלף דוקטים. עלי להדגיש כי החשבון שהגשתי הוא פירוט מדויק של הנכסים שהם באמת שלי, מדובר בסיכום כולל של כל סכומי הכסף שחילקתי לעניים במשך השנים, בסכומים שהשתמשתי כדי להיטיב לאחרים, רק הכסף הזה הוא באמת שלי, רק את הכסף הזה אף אדם בעולם, וזה כולל את אדוני המלך, לא יוכל לקחת אותו ממני, מכיוון שהוא שלי בלבד, והוא נזקף אך ורק לזכותי... שאר הנכסים הם לא באמת שלי, הלא ראיתם איך בין לילה איבדתי אותם והם הולאמו לטובת קופת הממלכה...

פרשה שבועית:
פרשת עקב / 'עצור בטרם תעבור'


"כי תאמר בלבבך: רבים הגויים האלה ממני, איכה אוכל להורישם"{דברים ז' י"ד}

רגלי העם עומדות בעבר הירדן מזרחה ואוזניו מוטות למשא פרידתו של משה. משה מאמץ את לב בני ישראל לקראת הקרב הגדול. נוסך בליבם בטחון ומבטיחם נאמנה, כי ינצחו בקרב מולו.
ודווקא בצמוד למילים מחממות לב אלו, הוסיף משה את המשפט החמור הבא: "השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך לבלתי שמור מצוותיו ומשפטיו וחוקותיו אשר אנוכי מצווך היום" (שם י"א).
בנשימה אחת, מזהיר הוא אותם מפני… ארץ ישראל. היא – מפחידה אותו. עצם מציאותה המוחשית, הארצית, גורמת לו דאגה עמוקה. זו הארץ, הטובה כל כך, עליה הוא מרעיף את המלים הבאות:
כמי שמכיר את עמו ויודע את נפשו, הוא חושש מן המפגש הצפוי בין עם ישראל לארץ ישראל. מפגש, העלול להיות מהמם. ילדי המדבר הצחיח, שארבעים שנה גדלו בין חולות נודדים נעדרי צמחייה ודלים במקורות מים, עלולים להשתכר למראה ארץ נושבת, טובלת בירק מרענן, מניבה בר בשפע, ומעיינות זכים מפכים בה בהר ובבקעה. המעבר החד, מסוגל להפר את האיזון הרוחני, שהושג במאמץ חינוכי אדיר בשנות המדבר הארוכות. גדולה הסכנה שיאמצו לעצמם את פולחני הטבע ששררו בכנען. פולחנים, המבוססים על זימה ואכזריות. החושניות, חשש משה, תגבר על המוסר העברי, ותשכיח את מצוות התורה.
ואם לא די בכך, צף ועלה לנגד עיני רוחו של משה פחד נוסף. אף אם תעמוד רוחם איתן בהלם המעבר ובפיתוייו, נכונה להם סכנה רוחנית אחרת, העלולה לשים לאל את חלומו, להקים בארץ את משטר של "עשית הישר והטוב":
"פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך... ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך... ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (שם, י"ב-י"ז).
במשפטים אלו מעלה משה את החשש מפני תחייתה של החמרנות, במדינה שתוקם, על קברות האידיאלים והחזון. הוא מנסה להחדיר לתודעתם את הסכנות הרוחניות הטמונות בעושר, בהישגיות לשמה, בקנין וברכוש המתרבה והולך. ברכות חומריות אלו מזומנות להם בקרוב, בארץ כנען, והן עלולות להיות להם למוקש, הן הבחינה האישית והלאומית כאחת. הצלחת האדם במשלח יד, בעסקו ובמסחרו מחמיאה לו, לכשרונותיו ולסגולות רוחו. הערכתו האישית, העצמית, צוברת גובה של התנשאות וגאווה ("ורם לבבך…") המסתכלת בבוז סלחני על ה"גמדים" שנותרו מאחור. שגעון הגדלות, שיבש את דעתם של רוב אלו שהעפילו לפסגה, אם בתחום הכלכלי, אם במדיניות, בצבאיות, או בשאר תחומי החיים. המחשבה של: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", מצמיחה בנפש האדם תוצאות נפסדות. עצם ההצלחה "הוכחה" היא בעיניו לישרו, הגינותו וזכויותיו. שכן, "אתה מצליח סימן שאתה צודק". מחשבה – מפניה מזהיר משה במהלך "התרעותיו המודיעיניות" בטרם מלחמה:
"אל תאמר בלבבך... בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת... לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם" (שם ט', ד'-ה').
תחושת "הצדק", השוררת בלבו היהיר של המצליחן המקצועי, מולידה רעות רבות, במישור הלאומי והאישי. היא משחררת מכל כפיפות למסגרת ערכית מחייבת. להם - מותר הכל. לדרוס את העומדים בדרך להגשמת המטרות והשאיפות, לרמוס את המפריעים, להונות ולהוליך שולל, "סופרמן" במלוא הודו.
כיצד ראה משה לחסנם מפני נגיפי החומרנות המדבקים? מה הציע להם כאמצעי עזר, להתמודדות שתיכפה עליהם במולדתם?
ראיה נכונה של מציאות חייהם. זכירה נאותה, מוחשית ומתמדת של עברם ההיסטורי. ובעיקר, הבנה עמוקה של עבר זה.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ופישרה"}

שבת שלום מניו גרז'י - יהונתן גרילק