מסופר על רבי אברהם אבן עזרא זצ"ל מגדולי הראשונים שהיה עני מרוד וכל ימיו חי בעוני גדול. אחד מידידיו ומעריציו רצה מאוד לעזור לו כלכלית, אך הרב אבן עזרא התנגד ולא הסכים בשום פנים ואופן לקבל עזרה כספית מאחרים. רעיון נצנץ במוחו של אותו ידיד, הרי הרב אברהם אבן עזרא יוצא כל בוקר לתפילת שחרית בבית הכנסת הסמוך לביתו, ובדרכו לתפילה עובר הוא על גשר סמוך, אשים לו שם כסף על הגשר, והרי לפי ההלכה המוצא מעות מפוזרים הרי אלו שלו, וכך יוכל הרב אבן עזרא לקבל כסף מדין מציאה כדין, ולא מדין צדקה.
אמר ועשה, למחרת השכם בבוקר הלך הידיד לגשר, וממש סמוך לבואו של הרב אבן עזרא, פיזר בגשר שטרות של כסף והתחבא מאחורי עץ סמוך וציפה לבואו של ידידו הטוב. ואכן הגיע הרב אבן עזרא, אך מה רבה היתה הפתעתו של הידיד, כשראה את חברו הטוב עובר את הגשר כשעיניו עצומות, ואין הוא מבחין כלל בשטרות הכסף שהכין לו במיוחד. פנה מיד לידידו הטוב ושאלה בפיו. מדוע עברת היום את הגשר בעינים עצומות? ענה לו הרב אבן עזרא, כל יום אני עובר את הגשר בדרכי לבית הכנסת, והיום אמרתי לעצמי, מעניין אם אצליח לעבור את הגשר בעצימת עינים, וכך עשיתי, ואכן הצלחתי לעבור את הגשר בעינים עצומות. שמע זאת הידיד וסיפר לרב אבן עזרא את מה שהכין לו על הגשר. ענה לו הרב: האדם מקבל רק מה שמגיע לו ומה שלא מגיע לו לא יעזור שום דבר שבעולם ואפילו אם יצליח לקבל דבר שלא מגיע לו כדין הרי שזה ילקח ממנו בדרכים אחרות.
פרשה שבועית:
פרשת תולדות / 'שנאת עולם לעם עולם'
"ויזרע יצחק בארץ ההיא... ויגדל האיש וילך הלוך וגדול עד כי גדל מאד. ויקנאו אותו פלשתים. וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר. ויאמר אבימלך אל יצחק: 'לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד'. וילך משם יצחק... ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה, ויקרא שמה שטנה" {בראשית כ", י"ב-ל"ג}.
גרר - מולדת האנטישמיות הקלאסית. שם למד היהודי ששונאים אותו, שמקנאים בו על הצלחותיו. שמגרשים אותו ו...מבקשים את קרבתו. היחס הדו-ערכי כלפי היהודי בכל הדורות בא לידי ביטוי כבר בחייו של יצחק. מאז לא השתנה דבר.
היא נולדה אז, בחוצות גרר. היא, האנטישמיות הבוטה, הדורסת, שחוסר הגיונה המוחלט הוא תעודת הזהות שלה. היא יצאה לאוויר העולם בימי יצחק. יצחק שחייב היה לנדוד בעת הרעב אל מלכות גרר הפלשתית, טעם שם לראשונה מתבשיל השנאה שרקחו בעבורנו עמי העולם במשך אלפי שנים.
ואולי משום כך הרחיבה התורה את הדיבור על נסיונו המר של יצחק, על תגרת ידו של אבימלך מלך גרר ועל משטמת בני עמו.
מן ההתייחסויות של אבותינו נלמד את היחס הנכון לאמת ולשקר, לטוב ולרע. פרשתנו, מביאה אותנו אל שורשי האנטישמיות, קורעת לנו צוהר למעמדנו בעולם ומלמדת אותנו שההיסטוריה חוזרת על עצמה באין סוף מעגלים. כי מעשי האבות סימן לבנים.
ועל כן, יצחק הגולה לגרר, מגלם את היהודי בגלויותיו, את היהודי - הנודד הנצחי. את היהודי, שבכל מקום שאליו יגיע, בכל מדינה שבה יתיישב, ייחשב לזר, בלי להתחשב במאמציו להטמע בקרב יושביה. ואף כי זר יהיה, יצליח במעשיו ויעלה מעלה מעלה בסולם ההצלחה הכלכלית.
אך כמו היום - כן כבר אז. הצלחת הזר מעוררת את קנאת האחרים, את קנאת אדוני הארץ: "ויקנאו אותו פלשתים". הם אינם יכולים לסבול הצלחה זו, שכן היא פוגמת בשלוות רוחם. הקנאה מפעפעת בלבם פנימה ואט אט היא מתגבשת לכלל שנאה. בתחילה היא מקננת במסתרים, אולם לאחר זמן היא הופכת גורם פעיל במערכת היחסים בינו לבינם.
כדרכה של קנאה זו, היא חסרת היגיון. "וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו, בימי אברהם אביו, סתמום פלשתים וימלאום עפר" (בראשית כ"ו, ט"ו).
למה? אם אתם, הפלשתים, שונאים את אברהם ואת יצחק, גרשו אותם מארצכם ורשו את בארות המים! מדוע הינכם סותמים את הבארות ומדוע אתם ממלאים אותם בעפר? לשם מה גם למלא אותן בעפר, ובלבד שתימחק כל זכר לפעילות של אברהם ושל יצחק? כלום אינכם זקוקים למים?
אולם, זו היא תכונת הקנאות האנטישמית. היא זועקת: 'גם לי וגם לך לא יהיה'.
שימו לב! בכל הדורות התעמולה מנסה להצדיק את שנאת היהודי. היא מצליחה לטפול עליו את האשמה שהוא עצמו אשם באנטישמיות, משום שאת הונו השיג באמצעות הספקולציה, התיווך, על ידי הלוואות בריבית קצוצה, הונאה וכדומה. והנה, מתאר הפסוק את יצחק הזורע והחופר, משמע, איש העבודה העושה את הונו ביושר. ובכל זאת, הקנאה והשנאה הן מנת חלקו עד לגירושו מן הארץ, כפי שנאמר: "ויאמר אבימלך אל יצחק 'לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד" (שם).
שוב צליל מוכר. היהודים מוצצים את לשד העם והארץ, מרוקנים אותה מכל טוב, מבריחים את הונה לחו"ל.
אולם כשיצחק רחוק מהם לאחר שגירשוהו, מתבהר מעט המבט. אז הם לומדים להבין כי שגו בגרשם את היהודי ממחיצתם. אז בוחן העם המגרש את ההתרחשויות בעין אובייקטיבית יותר. הוא מנתח את התועלת שהביא היהודי לארץ מגוריו שסולק ממנה, את התועלת שהפיקו ממנו בכל התחומים. אז, שוב מחפשים את קרבתו ותרים אחר ערוצי תקשורת מחודשים עמו.
כאלה הם יחסי הדחיה והקרבה שהיו מנת חלקנו בכל ההיסטוריה. ממש כפי שבפרשתנו משכימים אבימלך ופיכול שר צבאו לפתחו של יצחק המגורש ואומרים לו: "נכרתה ברית עמך".
אך, אם נדמה היה שאבימלך או עמו 'חוזרים בתשובה' מיחסם הבוטה כלפי יצחק, שמעו נא את המשך דבריו בעת פגישת הפיוס: "אם תעשה עמנו רעה, כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב, ונשלחך בשלום" (בראשית כ"ו, כ"ט).
הצרת הצעדים, סתימת הבארות והריב עליהם, עד לבקשה שיעזוב את הארץ, מצטיירת בעיני המושל כ"עשינו עמך רק טוב".
צדיק גדול הוא אבימלך בעיני עצמו. מתהדר ביושרו, בכך שהעניק ליצחק מקלט לזמן מה בארצו, ולא הרג אותו.
אנו, נשואי השנאה הזאת בכל הדורות, חייבים להכיר מהו מעמדנו האמיתי בקרב האומות. אנו מצווים להבין את מהות המשטמה כלפי היהודי והיהדות. ופרשתנו מספקת לנו מסגרת זו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופישרה'}
שבת שלום - חודש טוב - יהונתן גרילק
סטטוס שבועי:
