איזהו מכובד, המכבד את הבריות. {מסכת אבות ד' א'}
סטטוס שבועי:החיבור של היהודים בתפוצות לארץ ישראל, נותן לילדיהם דרך ברורה ומוחשית לדבוק בזהות היהודית שלהם.
ציטוט שבועי:
זה לא היה מצליח. זה לא היה מצליח. אתם מבינים, לא היה בזה ניצוץ אלוקי. מבינים למה אני מתכוון? {מקס נורוק, יהודי בריטי מ"מ מושל אוגנדה בשנות ה-40, בראיון על הצעת אוגנדה}
סיפור שבועי:
סיפור של אהבה!
הולך אדם, לתומו, ולפתע חש במכה בגבו. הוא פונה לאחור לראות מי הוא המכה. אם הוא נוכח כי ידיד נפשו הוא זה אשר נתן לו את המכה, כאות אהבה וחיבה, אין ספק שגם אם מלכתחילה התכונן לכעוס, הוא ישנה את סבר פניו ויקבל זאת כמחווה, ואדרבה הוא ישמח על גילוי החיבה של ידידו אוהבו.
אף אני קיבלתי היום מכה איומה. אולם, כאשר התבוננתי ממי קיבלתי מכה זו, אמרתי לעצמי: הרי הבורא היכני. הוא, הרחמן, הדואג לי לכל צרכי, הבורא שאני כה אוהבו. אם כן, בוודאי אקבל זאת באהבה ובשמחה. {האדמו"ר מצאנז בעל ה'דברי חיים', בהלווית בנו}
פרשה שבועית:
פרשת וארא / 'הם לא שמעו...'
"וידבר משה כן אל בני ישראל, ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" {שמות ו' ט'}.
האלוקים מפעים בתחילת הפרשה את משה בחזון גאולה כביר. הוא מצייר לפניו תמונה ורודה של עתיד טוב יותר, עתיד של חרות אמת. אלו הן חלק ממילים מלאות תקווה, ששמע משה בתחילת שליחותו. הן בישרוהו על גאולה, על פדות ועל קוממיות בארץ ההבטחה. הקב"ה ציווהו להשמיען באוזני העם, הנאנק תחת עול השעבוד. אך, תגובת בני ישראל היתה מכאיבה.
חזון העתיד האלוקי פגש באנשים מרי נפש, המחפשים תשובה לצורכי הרגע הקודר, ולו בלבד. הם – "לא שמעו אל משה", כאומרים לו: 'אם יש לך מה להציע לרגע זה, מה טוב. אם בכוחך להקל במעט את עול השעבוד היום – ברוך תהיה. אנו איננו שותפים לחלומות הגאולה שלך. אין לנו שאיפות של חרות. אנו רוצים: מנוחה – עכשיו, ודי לנו בזאת' (כך טענו גם אחרי צאתם ממצרים: "הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר: חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבוד את מצרים ממתנו במדבר" (שם י"ד, י"ב).
ומשה עומד מופתע מול העם קטן – האמונה. הפער בין מציאות הגאולה ההולכת ונרקמת, לבין אופק חייהם הצר, גרמה לו עוגמת נפש. מאורעות גדולים עומדים בפתח, ואלו העומדים להגאל, נושאים נפשם רק אל התועלת קצרת הטווח. הקטנת מכסת הלבנים שעליהם לספק לנוגשיהם.
ומשה – מאוכזב. היתה זו אכזבתו הראשונה, שהנחיל לו עמו. אכזבה, שאותה שטח לפני שולחו.
'אם' טען משה במשפט זה (לדעת הפרשנים), אם העם עצמו אינו משוכנע באמיתות הבשורה, ומפקפק בצדקת הדרך, מה האמינות שיזכו להם דברי בחוץ, בהופיעי לפני פרעה? שאלה טובה, שתשובה מפתיעה בצידה. מה ציוה ה', לא נאמר כאן. אולם, המדרש חושף צפונות פסוק זה, ומוצא בו תשובת האלוקים לאכזבת משה.
'אמר לו הקב"ה: בני סרבנים הן, רגזנים הן, טרחנים הן, על מנת כן תהיו מקבלין עליכם, שיהיו מקללין אתכם, שיהיו מסקלין אתכם באבנים' {מדרש רבה שמות ז', ג'}.
בצעדיו הראשונים כמנהיג העם, בהיגלות האכזבה הראשונה – מעניק האלוקים למשה שיעור מאלף בהלכות הנהגה: כך נראה עמך, משה! זהו עם טרחן, רגזן, מקטר, רואה שחורות ודל אמונה. אתה מקבלו על חסרונותיו. עליך לאהבו ולגדלו כמו שהוא. עליך לשאת את משאו. לו אתה אמור להנחיל גדולה וכבוד, תורה וארץ, תוך ידיעה ברורה, שגמולך היחיד יהיה – קללות ואבנים. המנהיגות, משה, עבדות היא ולא שררה. דע זאת בתחילת הדרך, למען לא תהיה האכזבה מנת חלקך.
ומשה שמע, קלט והבין. וכך בגדלות נפש זו הנהיג את העם כל ימי השהות במדבר.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום - חודש טוב - יהונתן גרילק
