שלושים יום של כאב שלא מרפה, לא נותן לראש לתפוש את הרצח הנתעב! את אשר נעשה, את גודל האסון, את האבדה הכבדה, העצומה.אתמול בטקס האזכרה במלאות שלושים להירצחו של אלון בקל ז"ל בפיגוע במרכז דיזינגוף - כואבת בוכה וכולנו משתתפים בצערה של משפחת בקל, ההורים דוד וניצה, אחים של אלון - אבי אחיו הבכור ואחותו בר.
חברים ומשפחה, נפגשו בבית העלמין והמשיכו להיכל התרבות לטקס בו שרו וסיפרו לזכרו.
את הטקס פתחו במחיאות כפיים לאלון כפי שעשו בטקס שהפועל ירושלים ערכה לכבודו, לבקשת אבי.
שלושים יום בלעדייך ועדיין המשפט הכי נכון לאלון שחרוט גם על קברו: "רחוק ככל שיהא, לנצח יופץ עלינו אורו".
אורו של אלון לא כבה....הדמעות לא פוסקות, אנשים עדיין מדברים, מנסים להכיל את כובד האסון, עדיין מבקרים בדף של אלון ובדף שהוקם לזכרו, לקבל עוד תמונה, עוד פיסת מידע, עוד סיפור שמקרב אל לב שבור שמחפש נחמה.
עוד כמה מילים אינטימיות של משפחה וחברים שמחברים אותם לאלון, למלא את החלל הריק, העצוב הכואב שנותר עם הירצחו.
עוד קצת לחבק לעזור ולנחם את המשפחה בתגובות אוהבות כל כך.
הילד הזה, הגבר הזה....שלא רק תואר במשפטים נתנו לו החיים, כל כך הרבה תארים אחרים מנצחים, עוד בהיותו בחיים ולא רק מילות נחמה מנומסות עם לכתו.
אלון גבר ישראלי, מלח הארץ, מבריק וחכם, אנושי ורגיש, אוהב וחייכן, הומור משובח, אוהב ואהוב על כולם כדרכם של צדיקים, כבר לא איתנו.
