במאי: פדרו אלמודובר
שחקנים: אדריאנה אוגרטה אמה סווארז
אדום לוהט. הצבע העז ממלא את המסך. עוד רגע אנחנו נבין שזאת שמלה, הבד עולה ויורד עם קצב הנשימות של הגיבורה. כך מתחיל סרטו החדש של גדול במאי ספרד, פדרו אלמודובר. קיר אדום, עוגת מוס אדומה, זר פרחים אדום, קעקוע מדמם. השימוש המסיבי בסרט באלמנטים אדומים, סימן ההיכר המסחרי של היוצר, נראה מאולץ, לראשונה בקריירה שלו. כאילו נכפה ע"י מפיקים החוששים מסרט שלא יספק את עדת מעריציו. האמת, יש להם סיבות טובות לדאגה.
הסטייל המושלם עוד כאן והעלילה עדיין מתמקדת ב-3 דורות של נשים סובלות, אבל "חולייטה" מציע אלמודובר אחר. עם אותם העגילים והתסרוקות, אבל עם קצב ואווירה שונים. זהו לא הפרובוקטור הצעיר והחצוף שחוגג את הבוקר שאחרי הפאשיזם ("חוק התשוקה"), לא הפוסט מודרניסט המופרע ופורץ הדרך ("נשים על סף התמוטטות עצבים", "קיקה") וגם לא מספר הסיפורים המרגשים אשר כבשו את הקהל הישראלי ("הכול אודות אימא", "דבר אליה", "לחזור").
אלמודובר מתנסה כאן בכיוון חדש, מתבסס על כתביה של כלת פרס הנובל, אליס מונרו. הכפור הקנדי נתקל בגעש הרגשות הלטיני. התוצאה ספרותית יותר, מחושבת יותר, עצורה יותר. רבים מחובבי אלמודובר הנאמנים צפויים להתאכזב מ"חולייטה", סרט שידבר דווקא לאוהבי סיפורים דוממים, קורקטיים ומדכדכים.
חולייטה (אמה סווארז, הנכס העיקרי של הסרט) יושבת לבדה בדירתה, נסערת, כותבת אחוזת אמוק. היא כותבת את סיפור חייה לבתה, שאותה לא ראתה מזה 20 שנה. בעצבות חונקת וחסרת חוש הומור מגולל לנו אלמודובר את סיפורה של חולייטה, את סיפורם של 3 דורות של נשים, את סיפורן של טעויות שחוזרות מדור לדור כמו גורל – מוות, בגידה ואכזריות איומה – עד שמישהו יהיה חייב לשים לזה סוף.
זאת פיסת חיים עוכרת שלווה וקורעת לב. אבל הסרט לא מתניע. משהו מהותי פה לא עובד.
באיטיות, אנחנו נחשפים לאירועים בחייה של הגיבורה. את חולייטה הצעירה מגלמת אדריאנה אוגרטה – שחקנית שיופייה הבלתי אפשרי משתלט על המסך, אך מתקשה להסתיר את כישורי המשחק הדלים שלה. הספרדייה המהממת נכשלת בהתמודדות עם דמות המצויה באודיסיאה רגשית בלתי פוסקת. החתיך המגלם את אהובה, אינו עוזר כלל. שני השחקנים הללו מגישים משחק קרטוני, היחסים בתוך המשפחה הזאת אינם אמינים ואינם מעניינים, לא מערבים אותנו רגשית ולא משכנעים אותנו מספיק בגודל הטרגדיה שמתחוללת עליהם.
יש לסרט הזה קצב עייף ששואב ממנו כל זיק של חיים, משאיר אותו מיובש, מזדחל על ארבע. זאת מלודרמה מסורסת. זהו אלמודובר בעצירות.
תסריט לא ממוקד, ליהוק שגוי ומאמצים אגרסיביים לרגש. מספר הסיפורים המוכשר הצליח לפספס את המהות הרגישה והנבונה שבלב היצירה. שפך אותה על רצפת חדר הכתיבה ולא טרח לנקות אחריו. למה פדרו? למה?
ואותו בד אדום המתנופף לו בתחילת הסרט. האם זאת מטפחת המזמינה אותנו לרוץ כמו שוורים אל תוך היצירה? או שאולי זהו דווקא דגל אדום המזהיר מהבאות?
