כותרת
> C;
1/1
דת בקהילה

יהונתן גרילק על ראש השנה

כרמיאלי דת בקהילהפורסם: 02.10.16 , 07:08שם הכותב/ת: מאת יהונתן גרילק

אימרה שבועית:
מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו. {תהילים ח' ה'}


סטטוס שבועי:
הבחינה בראש השנה אינה שפיטה של מי אנחנו בתור אנשים. אלא זאת הערכה רחומה של מה עשינו וכיצד ניצלנו את הפוטנציאל שלנו במשך השנה. על פי זה, הקב"ה קובע אילו אמצעים צריכים להינקט כדי להחזיר אותנו למסלול מימוש הפוטנציאל הגלום בנו. בורא העולם עושה זאת מתוך כבוד ואהבה כלפינו, ומתוך רגישות אדירה והתחשבות בנסיבות שהוא העמיד, מעמיד, יעמיד בפנינו.


ציטוט שבועי:
באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולנתינת דין-וחשבון לפני הדן יחידי כל באי עולם על 'מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש'.  העם אשר בראותו את עצמו מוקף משבעים זאבים טורפים, נואש מתשועה על ידי עצמו ויחליט כי אין כחו אלא בפה, יעביר באחד בתשרי את כל מעלליו בשנה הקודמת, יבוא ברנש לשפוך מרי-שיחו לפני האב, אשר הגלה את בנו מעל שלחנו, יעתיר לבו כי יתן פחדו על כל מעשיו ואימתו על כל מה שברא, כי עולתה תקפץ פיה וזדון הזאבים יעבור מן הארץ, ובדרך אגב יזכור גם את צרת נפשו, ויבקש כלאחר יד גם על 'שמחה לארצו וששון לעירו'…  {משה לייב לילינבוים}


סיפור שבועי:

סגירת מעגל!


התקיעות של ר' יואל-חיים וייספינגר היו שם-דבר בירושלים הישנה. רבים היו נוהרים לבית-הכנסת שבו שימש 'בעל-תוקע', כדי לשמוע ממנו את קול השופר. חמישים שנים רצופות שימש בתפקידו זה, ובכל שנה ושנה היה קול השופר הולך וחזק. יודעי סוד היו מספרים בשבח שופרו המיוחד של ר' יואל-חיים, שופר עתיק שידע גלגולים רבים.
לאחר יום-הכיפורים שנת תרע"ד נפטר ר' יואל-חיים לעולמו. והניח שני בנים, שמעון ולייבל. השאלה הייתה, מי יירש את השופר. בסופו של דבר נמצאה פשרה: שמעון הבכור קיבל את חנות המכולת הקטנה של ר' יואל-חיים, ולייבל הצעיר, שהיה גם תלמיד-חכם, זכה בשופר הנחשק.
חלפו הימים, שמעון מכר את המכולת הקטנה ושם פעמיו לארצות הברית. שם הקים עסק קטן, אשר עד מהרה התפתח והתבסס יפה. ושמעון היה לאיש אמיד ומכובד.
בארץ-ישראל פרצה המלחמה בין תורכייה העותומנית לבין אנגליה. לייבל שהיה נתין אנגלי, שיצא יום אחד לרחוב, נתפס בידי חיילים תורכים ונאסר, ולאחר מכן הוגלה למצרים. מכל חפציו לא נטל עמו לייבל דבר, מלבד מהשופר.
באותה עת הגיעה לשערי הארץ ספינה שהביאה מוצרי מזון לתושבי ירושלים, נדבת יהודים טובים מארץ האפשרויות. לספינה נלווה גם אחד מראשי קרן הסיוע, הלוא הוא מיסטר סם ווייט, או בשמו המקורי - שמעון וייספינגר, מיודענו.
כששמע סם-שמעון את שאירע לאחיו, שינה מיד את מסלול הנסיעה המתוכנן והדרים מצרימה. הוא פגש שם אדם דל ועלוב, חסר פרוטה, וכמעט לא הכיר בו שזהו אחיו. בו-במקום שלף את ארנקו והעניק לאחיו סכום נכבד כדי שיוכל לשוב ולעמוד על רגליו.
כשעמד שמעון לעלות על הספינה, לא ידע לייבל כיצד להודות לו על עזרתו. המלים נעתקו מפיו. בלב נרגש הושיט לאחיו נרתיק ישן ובלוי. עיניו של שמעון ברקו מהתרגשות. הוא ידע מה נמצא בתוך הנרתיק - השופר היקר!
כל הדרך חזרה כמעט לא הניח שמעון מידיו את נרתיק השופר. שוב ושוב הביט בו וליטפו, כמחזיק אוצר יקר. כשהגיע הביתה, היה נרגש מאוד, ולחבריו ומשפחתו שקיבלו את פניו סיפר בראש ובראשונה על השופר. אבל כשביקש להראותו להם, כמעט התפלץ - לא היה שם לא שופר ולא נרתיק.


שוב חלפו שנים. מצב הפרנסה בירושלים הורע מאוד. לייבל נאלץ ליטול את משפחתו ולנדוד בעיירות פולין. בעיירה אחת מצא את מקומו ונתמנה לרב המקום. נדמה היה לו שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה.
אבל אז פרצה מלחמת-העולם השנייה. הגרמנים כבשו את פולין והחלו במלאכת ההשמדה הרצחנית לייבל עבר את כל אימי השואה ובניסי-ניסים נשאר בחיים. לאחר המלחמה נדד ממחנה-עקורים אחד למשנהו, כשמשאת פניו היא ארץ-ישראל.
בערב ראש-השנה הגיעה החבורה לביתו של איכר גוי, איש טוב ונדיב, באחת מעיירותיה של איטליה. שופר לא היה ברשותם, ועל כך הצטערו מאוד, אבל להתפלל ולשפוך שיח לפני קונם - יכלו גם יכלו. לבם של הפליטים היה מלא תקווה, שלא יארך הזמן ויעלו על אונייה שתובילם לארץ-ישראל.
ראש-השנה חלף ולייבל וחבריו עמדו לעזוב את בית האיכר. אבל זה ביקשם לשבת רגע. יש דבר שמעיק על מצפוני וברצוני להשתחרר ממנו, אמר. לפני שנים רבות בהיותי מלח באונייה שהפליגה מארץ-ישראל לאמריקה הפליג יהודי עשיר, שהחזיק בידיו כל העת נרתיק ישן וכמעט שלא נפרד ממנו. הנחתי שבתוך הנרתיק מוצפן ארנקו השמן של האיש. כשהגענו לניו יורק, ניצלתי את ההמולה והצלחתי להעלים את הנרתיק. אך כשפתחתיו, התאכזבתי קשות. כל מה שמצאתי בתוכו היה החפץ המוזר הזה, ובדברו הציג לפניהם האיכר - שופר!
אני מבין שזה חפץ-קודש יהודי, הוסיף ואמר, וכבר שנים אני מחפש יהודים כדי להחזיר את הגניבה. עתה הנני משיב לכם. בני החבורה הביטו בו מופתעים, מצטערים על שלא סיפר להם זאת קודם ראש-השנה. הם לא הבחינו שלייבל החוויר כסיד ולא היה מסוגל להוציא הגה מפיו. היה זה השופר של אביו!
כשהתעשת, הושיט ידו אל השופר, וסיפר לבני החבורה את סיפורו המופלא. עכשיו הגיע תורם להישאר משתאים והמומים.


לאחר תלאות ויסורים הגיע לייבל סוף-סוף לירושלים מולדתו, ומצא שם את אחיו. אחרי השואה גברו בשמעון רגשות ההזדהות עם ארץ-ישראל. חיסל את עסקיו בנכר ועלה לארץ. הוא גם חדל מלהיקרא סם ווייט וחזר להיות שמעון וייספינגר הישן והטוב. רק דבר אחד העיב על שמחתו - העובדה שלא שמע דבר בדבר גורלו של אחיו.
הפגישה בין האחים הייתה נרגשת. הם סיפרו זה לזה את כל הקורות אותם, ואז אמר שמעון שיש דבר שמציק לו קשות - היעלמותו המוזרה של השופר העתיק. נשימתו נעתקה כששלף לייבל את השופר וסיפר על גלגוליו. 
{מתוך חב"ד ישראל}


חג שנתי:
הגעת ליעד?

ראש השנה הוא יום חידוש הבריאה. מדי שנה אנו שבים אל אותו יום קדום על סגולותיו והיבטיו הרוחניים. בכל שנה ושנה חוזרת ונשנית ביום זה בריאת העולם. וכשם שלפני הבריאה הראשונה שקל הבורא, כביכול, האם לברוא את העולם? כך בכל שנה הוא שוקל מחדש לברוא את העולם לשנה נוספת.

אופי שיקול הדעת מושתת על אופי השיקול בעת הבריאה הראשונה. בבריאת העולם נברא כל פרט בהתאם למטרה שהוצבה לו מראש. גם עתה חוזר הקב"ה ושוקל: האמנם כדאי לחזור ולברוא את העולם? האם כל אחד מבאי העולם יוכל למלא את התפקיד המיועד לו? אם התשובה לשתי הנקודות הללו - חיובית, ממשיכים לדון אלו כלים יוענקו לנברא ה'חדש', כדי שיוכל להפיק מהם את מירב התועלת המיוחלת.
בחלוקה זו כלולים: בריאות, אושר משפחתי, הצלחה רוחנית וגשמית, הצלחה במישור החברתי ועוד. אנו, שראייתנו מוגבלת, אין לנו אפשרות כלשהי להבין כיצד נערכת חלוקה זו. לעתים אנו אפילו עלולים לשאול: מדוע פלוני זוכה לעשירות ואילו אחרים, 'טובים' ממנו, סובלים מקשיי פרנסה? נוסף לכך, איננו יודעים מה טומן לנו העתיד בחובו, משום כך, אין אנו מבקשים בקשות מפורטות: תן לנו עושר, תן לנו כבוד, שהרי אין זה מן הנמנע, שדוקא אלו יהיו לנו חלילה לרועץ.

אם כך, מהי בקשתנו האמיתית?
לכל נברא ניתן תפקיד בבריאה. כל אדם זכאי לקבל את כל הדרוש לו למילוי תפקידו. בתנאי שהוא מכיר בשלטון הבורא, ובבואו לעולם כדי למלא את השליחות שיועדה לו .
אי לכך עיקר תפילות ראש השנה מתמקדות בהמלכתו מחדש של בורא העולם הוא 'מלך מלכי המלכים, המלך היושב על כסא רם ונישא'. ובכך אנו אומרים ומבקשים: אתה השליט הכל יכול, המנהיג את העולם וקובע את גורלו, ואנחנו נתינך הממלאים את פקודותיך. חפצים אנו להמשיך בתפקידנו, לכן, אנא, הקצב לנו את כל הדרוש לנו, כדי שנוכל לעבוד אותך בנאמנות ללא דאגות וללא הפרעות.

כתיבה וחתימה טובה לכם ולמשפחתכם ולכל בית ישראל בכל מקום שהם. יהונתן גרילק