אמה סטון נהדרת בתפקיד הראשי. הכוכבת הנכונה של הרגע בתפקיד נערה תמימה המנסה להגשים את חלומה בעולם הקולנוע – דימוי אופטימי ביותר ללא ספק. עם עיניה הגדולות והשיער הבוער היא שורפת את המסך בכל רגע, יוצרת גיבורה קולנועית משכנעת וכובשת. לעומתה, ראיין גוסלינג מרגיש חיוור וחסר נוכחות. זהו ליהוק לא מתאים שיוצר זוגיות קולנועית לא מאוזנת ולא מושכת.
השלד העלילתי רזה בכוונה תחילה – בחור פוגש בחורה בעיר התקוות הגדולות. היא ממלצרת בין אודישן לאודישן והוא מוסיקאי מתחיל, אבל בינתיים חי בין חלטורות. ושניהם מנסים לפרוץ, חמושים בשאיפות גדולות. זאת מחווה גלויה למלודרמות מוסיקאליות קלאסיות, ובראשן "מטריות שרבורג". המחזמר הצרפתי האהוב בכיכובה של קתרין דנב הצעירה מקבל פה אין ספור הצדעות וציטוטים בכל מישור אפשרי של היצירה.
הם נפגשים, מפלרטטים, שרים, רוקדים, רבים, חולמים, משתדלים, נופלים, קמים ובעיקר נחושים להצליח ובגדול. הטרגדיה שבלב הסרט – הצורך לבחור אם לממש את אהבתם או להגשים את החלומות הנוצצים – היא התכתבות ברורה עם הקלישאה הקלאסית. אך היוצר מציע פה דווקא גישה רעננה – אולי האסון לא כל כך נורא, אחרי הכול...
"לה לה לנד" הוא סרט אלגנטי ומחוכם, גם אם קצת מאוהב בעצמו. המזמור הנוגה של הסרט לחולמים באשר הם אכן מדבק. אך יש פה גם התכתבות משעשעת ואפקטיבית עם דימוייה השונים (ובעיקר הלא מחמיאים) של הוליווד, מה שמעניק לסרט רובד נוסף ודי סהרורי. שאזל מביים בכישרון רב סרט מענג, סרט שנעים להתרווח לאחור ולצפות בו, גם אם הוא לא עז מבע כמו הקלאסיקות שהוא מתכתב עימן.
באופן מפתיע בשביל סרט מוסיקלי, הטון של הסרט זהיר, מנומס מאוד, ונע בין ניכור ברכטיאני לבין רגשנות הוליוודית טיפוסית יותר. זה לא בדיוק מחזמר קלאסי שבו כל כמה דקות מגיע "נאמבר" מוסיקלי אנרגטי, כזה שמעלה לשיא את עוצמות הרגש של הקהל. מספר השירים כאן מועט יחסית, וגם כשהם באים הם לא ממש קליטים. ובכל זאת, בזכות כוריאוגרפיה מצוינת, הם סוחפים יותר מהדיאלוגים המשמימים. מוטב היה אם הגיבורים היו מתרכזים בריקוד ובשירה ופחות בתהיות מילוליות לגבי טיב העולם.
ועדיין, מדובר בסרט יפה ומהנה מאוד. שיר הלל טהור למאמינים, ליוצרים ולרוקדים. כן, ואם אכן יזכה באוסקר, הוא יהיה הזוכה המוצלח ביותר מזה שנים.