כותרת
> C;
1/1
דת בקהילה

יהונתן גרילק על חג השבועות

כרמיאלי דת בקהילהפורסם: 30.05.17 , 09:13שם הכותב/ת: מערכת הפורטל


אימרה שבועית:
שקידה אינו תלוי בהארכת זמן, אלא במסירת האישיות, ונתינות הלב במתנה, לעיון התורה. {רבי אברהם ישעיהו קרליץ – החזון אי"ש}
סטטוס שבועי:
מתן התורה היה אירוע יוצא דופן ורב רושם, שהטביע חותם בל יימחה על האומה היהודית – חותם של אמונה ותכליתיות בחיים. ומאז, גם לאחר שלושת אלפים ושלוש מאות שנים, מהווים יסודותיה של התורה, את בסיסו המוסרי של העולם המערבי כולו. 
ציטוט שבועי:
תורה שאדם לומד בצנעה - מכרזת עליו בפהרסיא. {ש"י עגנון}
סיפור שבועי:

יהי זכרו ברוך!
ביום השני של חג השבועות, נשרף גר הצדק אברהם בן אברהם על קידוש השם. אין מתאים יותר מיום זה מלהביא בפניכם בקצרה את סיפורו של 'הגראף פוטוצקי', שמצא את דרכו אל היהדות ובחר לקדש את שם ה' ברבים במות גיבורים.
פוטוצקי הצעיר היה בן אצולה פיקח, שנשלח על-ידי אביו לפריז כדי להרחיב את ידיעותיו במדעים ובהשכלה. לצד הלימודים וההשתלמויות, בילה פוטוצקי את זמני בטיולים ברחבי העיר, בפארקים ובמקומות הבילוי.
אירע והצעיר המלומד נקלע לבית-מרזח. בעל בית-המרזח היה יהודי מבוגר בעל זקן שיבה, שניצל כל רגע פנוי כדי לשקוד על תלמודו. הצעיר הסקרן שאל אותו לתוכן לימודיו, ולבקשתו ביאר לו הזקן פרשיות שונות מתוך התנ"ך, לצד סיפור מתן תורה ותולדות העם היהודי.
פוטוצקי הצעיר היה מוקסם מהדברים. הוא ביקש לשוב אל בית-המרזח במועד מאוחר יותר, כדי לשוחח עם הזקן בענינים העומדים ברומו של עולם.
הביקורים הפכו תכופים יותר ויותר, ובלבו של הצעיר החל לנקר רעיון מוזר: לנטוש את דת אבותיו, הדת הנוצרית, ולהתגייר כדת וכדין. כשגילה את מחשבותיו באזני היהודי הזקן, נחרד הלה: הוא ידע היטב את העונש שיצפה לאציל הצעיר על מעשה כזה. הוא ביקש להניא את הצעיר ממחשבתו, אך הצעיר היה בשלו.


בטרם יעשה זאת, חשב פוטוצקי, עליו לנסוע לרומא ולהתחקות מקרוב אחרי הליכות חייהם של הקרדינלים ואף האפיפיור עצמו. רק כך, חשב, יוכל לקבל החלטה נכונה. לא חלף זמן רב והוא שב אל הזקן ובקשה אחת בפיו: ברצוני להצטרף לדת היהודית!
כשהוא מתרגש מטוהר כוונותיו של הצעיר, כתב הזקן מכתב המלצה לרבה של העיר אמסטרדם – שם לא היתה יד הכמרים תקיפה כל-כך – ובירך אותו בברכות חמות.
באמסטרדם, מיהר פוטוצקי להגשים את משאלת לבו, ונקרא שמו בישראל: אברהם בן אברהם.
גר הצדק התייעץ עם הרב כיצד יוכל להתעלות במעלות הקדושה והטהרה. הרב סיפר לו על אותם בני עליה בפולין ובליטא, היושבים בבית-המדרש והוגים בתורה יומם ולילה. חפץ אברהם להצטרף אף הוא אליהם, ועשה את דרכו לעיר וילנא שבליטא, שם ישב בבית-המדרש ושקד על התורה ועל העבודה.
אלא, שמשפחת פוטוצקי לא נחה ולא שקטה. השמועה גונבה לאזניהם שהבן-יקיר שלהם בגד באמונתם, והם החליטו לעשות כל מאמץ כדי למצוא את הבן ה'סורר', ולהשיב אותו אל האמונה הנוצרית. שלוחים נשלחו ברחבי המדינה, ותיאור הגראף הצעיר בידיהם; החיפושים קיבלו קנה מידה רחב.
כשראו זאת ראשי הקהילה בוילנא, קראו לאברהם והציעו לו להגר לעיירה קטנה בשם איליה. לשם, האמינו, לא יגיעו המחפשים.
אלא שהמציאות המרה הוכיחה אחרת: באחד הימים השתובב נער פוחז בבית-המדרש; גר-הצדק אברהם, שהדבר חרה לו, הוכיח את הנער. אבי הנער, בחמת זעם, מיהר אל השלטונות והסגיר את מקום מחבואו של הגראף האבוד.
שבועות של עינויים והתעללויות עברו עליו. הרים וגבעות הובטחו לו אם רק יואיל להכריז על הדת הנוצרית כדת האמת. אם לא יעשה זאת, איימו עליו, הוא יועלה חי על המוקד. אך הצעיר הנחוש סירב בתוקף. הוא הבהיר להוריו כי הוא אכן מעריך את רצונם הכן לסייע לו, אך משגילה את אמת האמונה היהודית, ממנה לא יסור.
היה זה היום השני של חג השבועות, היום בו יובל אברהם בן אברהם, הגראף פוטוצקי לשעבר, אל המוקד בככר המרכזית של העיר וילנא, בטקס רב רושם.
מנהיגי הקהילה היהודית הזהירו את היהודים שלא לצאת מפתח בתיהם, מחשש לפרעות שיפרצו מיד לאחר ההוצאה להורג. היהודים נשארו בבתיהם, ובתי-הכנסיות שממו מאדם.
האש ליחכה במהירות את העצים. הכמרים ניסו לדבר על ליבו של אברהם, ברגעיו האחרונים, אך הוא לא שמע את דבריהם: ראשו היה למעלה מכך. בקריאת "שמע ישראל, ה' אלוקינו – ה' אחד" זינק הצעיר אל המדורה הבוערת, לעיניהם המשתאות של כל הצופים.
הצוררים לא הסתפקו בכך; הם רצו להינקם ממנו גם אחרי מותו, ולא להביא את אפרו לקבורה. אך אחד מתושבי וילנא סיכן את נפשו, שיחד את אחד התליינים וקיבל חלק מן האפר, אותו טמן בבית העלמין המקומי.
זמן לא רב חלף ואילן רב ענפים גדל מעל לקבר. תושבי העיר הקימו אוהל של ברזל לזכרו, לשם היו יהודי העיר וילנא נוהרים, ומזכירים את שמו בקדושה ובאהבה.
יהי זכרו ברוך. 
חג שבועי:
הישרדות!
העולם של ימינו שונה מאוד מכפי שהיה לפני מאה שנה. בתוך מאה השנים הללו קמו מדינות חדשות ונעלמו מדינות ישנות. מאות מיליוני בני-אדם נדדו מארץ אחת לשנייה, החליפו שפה, תרבות, אורחות-חיים וסגנונות לבוש. אם היינו מביאים לכאן אדם שחי לפני מאה שנים - הוא לא היה מכיר בכלל את דמות העולם של ימינו.
כל זה קרה במשך מאה שנה בלבד. מי יודע אלו שינויים כבירים קרו בעולם במשך חמש מאות, אלף, אלפיים ושלושת אלפים שנים. מדינות כבשו זו את זו עשרות פעמים. ממלכות אדירות קמו ונעלמו. העמים התערבבו אלה באלה, עד שאין היום שום עם שהצליח לשמור על ייחודו ועל זהותו במשך ההסטוריה.
חוץ מהעם היהודי. העם הקטן הזה סבל יותר מכל עם אחר על פני האדמה. הוא נדד בכל קצוות תבל ועבר רדיפות ועינויים. הוא התפזר בכל חמש היבשות של כדור- הארץ. אבל הוא לא התבולל בין העמים והצליח לשמור על ייחודו. גם אחרי אלפי שנים נשארנו כולנו יהודים, בני אברהם, יצחק ויעקב.
כל זה קרה בזכות ספר יקר שקיבלנו בשעה שנעשינו לעם, ספר שעליו שמרנו במסירות נפש במשך כל הדורות. זהו ספר-התורה.
התורה שמרה עלינו שלא נאבד בין העמים האחרים. היא איחדה אותנו לאורך שנות הגלות. יהודים ברוסיה ובתימן, בצרפת ובאמריקה, באוסטרליה ובתוניס למדו אותה תורה, קיימו אותן מצוות, שמרו אותם חגים והתפללו באותה שפה.
בזכות התורה זכרנו את ארצנו. מהתורה למדנו שארץ ישראל ניתנה לנו לנחלה. בתורה מצאנו את ההבטחה, שגם אחרי שנים רבות של גלות אנו עתידים לחזור לארץ ישראל ולבנותה מחדש. זכרנו, האמנו, ציפינו - והנה אנחנו פה.
כל זה קרה בזכות התורה, שניתנה לנו במעמד הר-סיני בחג השבועות. לכן
אנחנו חוגגים את החג הזה ושמחים בו, ובכל שנה אנו מקבלים עלינו מחדש את התורה, שהיא המתנה היקרה ביותר שניתנה לנו.
חג שמח -יהונתן גרילק