את פסטיבל המחולות הזה, אי אפשר להפסיק....♫

על רקע מבצע "צוק איתן", על רקע הדאגה לילדים שלנו - אותם חיילים שמגויסים או גויסו לצו 8, על רקע החדשות, המידע על  הרקטות, התקפת טילים אל תוך המדינה, בין הצפירות והבהלה, כמו תמיד אנחנו מצלמים תמונות ניצחון של חוזק והמשך חיים ומתעקשים לא לתת לאף אחד להוריד לנו את המצב רוח.פסטיבל המחולות ממשיך לחגוג והגיע אל יומו השלישי.
אתמול חזרתי מארצות הברית, בטלפון הראשון כבר סימסו לי שחבל על הזמן להגיע לסקר, "השנה ?!  זה גרוע יותר מכל שנה".
לא ייחסתי חשיבות למשפט המוכר, שבה מפי מתלוננת סדרתית.
לכולנו יש חברים כאלה שכל פעם שיש בעיר שמחה וצהלה, הכנות רציניות ואחראיות גדולה, יש את אלה שמנסים להשבית שמחה.
לא התרגשתי והגעתי אל היום האחרון לשפוט בעצמי.
אנשים מסתובבים, מחויכים, רוקדים, אוכלים, קונים ונפגשים עם חברים בין דוכני אוכל ובגדים, תכשיטים וצעצועים, בין החברה שעושים קעקועי חינה ובחורות שעושות צמות עם כמה נוצות, בין תכשיטים, לתיקים, בלונים ועוד דוכני מזון מפוזרים בכל פינה, תאילנדי, מיץ גזר, מוקפצים, פלאפל ושווארמה, וכמובן הקרפ המפורסם, בין ריחות התירס החם ושערות הסבתא שאני הכי אוהבת בעולם.
בין כל אלה, הסתובבתי הפעם לבד, לא הצלחתי לדוג אפילו לא חברה אחת, כולן טענו שהיו ביומיים הראשונים - בפתיחה בהמשך, "אבל הפעם?! הפעם זה לא משהו..."
אז תהיתי היכן כל ההמון? אני רגילה לצפיפות, לעגלת תינוק שתמיד דורכת לי על הרגליים, לנוער שדוחף בלי כוונה כדי לפלס את דרכו.  אכן שאלתי במקורות שלי, יש פחות אנשים?
קבוצת גברים עם מדים ישבה עם מפקד בראשם, שאלתי אם יש הגברת אבטחה השנה בעקבות המצב?  "ממש לא" ענו לובשי מדים, "הפעם אין אנשים אז אנחנו בולטים ונראה כאילו ואנחנו הרבה" צחק אחד הבחורים.
בין ביתן אחד לשני, הלכתי ושאלתי איך העסקים? מנסה גם לעשות הפרדה בין דוכני האוכל לאחרים, אבל כולם השיבו את אותו הדבר.
השכירות גבוהה יותר מתמיד בשנה זו, אלפי שקלים אותה רובם לא הצליחו לכסות כלל ויש שעבדו בשביל השכירות.
הם סיפרו לי שיש במתוכנן לכתוב מכתב לעירייה עם חתימות בעלי העסקים, שיסבירו את המצב ויבקשו הקלה ועזרה.
חלק טוענים שלא היה פרסום כבשנים קודמות, חלק אחר אמרו שהפרסום שכן יצא - יצא מאוחר.
ורק במקום אחד מתוק במיוחד, אולי עקב מתיקות מיץ הפרי שהשפיע על בעל הבית שטען שכולם צודקים בכעסם, אבל הוא לא חושב שיש את מי להאשים ובטח לא את העירייה.
"זוהי המדינה שלנו, זהו המצב הביטחוני, אפילו הורים לא הרשו לילדים שהתחייבו לעבוד להגיע לעבודה".
בעלי עסקי האוכל מכרו במחיר זול יותר מאשר נמכר בחנות בעיר, מחירי הפסד לטענתם רק כדי לא לזרוק את הסחורה.
אני הזדהיתי עם כאבם, אבל כששמעתי את אחד מבעלי העסקים אומר לי:
"כולם, כולם הפסידו!" אני רק התפללתי שלא נפסיד חיים הלילה.
אז המשכתי ופניתי לקהל השמח שלא הפסיק לפרגן לכל מי שידו הייתה באירוע, לכל המארגנים, לכל אלו שהופיעו מהקטנים לגדולים, למורים, המאמנים והמדריכים מוכשרים שלהם - חלקם מהעיר וחלקם מחוץ לכרמיאל.
תודה מיוחדת לאנשי האבטחה, לעובדי הניקיון שתמיד דואגים להחזיר לנו את העיר נקייה כפי שהייתה קודם לכן.
לפני סיום חייבת להזכיר לכם את הרקדנים המיוחדים, אותם נכים בכיסאות גלגלים שרקדו והקהל עמד על רגלו והריעה להם במחיאות כפיים סוערות.
שרק נמשיך לרקוד ולשמוח עם תושבי המרכז והדרום, ושנחגוג את פסטיבל הניצחון.
ושכולם יחזרו הביתה בשלום.