מלח הארץ. אין דרך יותר טובה מלתאר את שני החבר'ה האלה. מוקפים בחברים ובני משפחה שדואגים שיחלימו לאט לאט, וכל מה שמטריד אותם זה החברים לפלוגה שנשארו בעין הסערה.
הפציעות של שניהם יחסית קלות, אך שלא תבינו לא נכון- הטראומה היא גדולה. הסיטואציה הייתה די דומה אצל שניהם- מבנה נטוש, מקבץ חברים, וטילים שעפו משום מקום. כאילו תיאמו מילים, שניהם דיברו על הדאגה למה יחשבו ההורים ומה יקרה אחרי הפציעה.. כאילו וכמעט לא התייחסו לזה שהם בכלל הנושא המרכזי.
בעלי עסקים מכרמיאל ששמעו שאנחנו הולכים לבקר, נרתמו וביקשו שנמסור להם דברים. כך לדוגמה חיותה מסטודיו קרטיב שהכינה שוקולדים טעימים בכוסות שהדפיסה במיוחד בשבילם, מירי מסטודיו משי ששלחה שעון קיר מרשים לכל אחד מהם ורגינה בוניאטוב יועצת המשכנתאות שהביאה צמח במבוק למזל. גם אנחנו הצטרפנו והבאנו קצת מתוקים בתקווה שזה יעלה על פניהם מעט חיוך. גם פיצה בריבוע ממשיכה לפנק ותשלח אליהם היום מגשי פיצה חמים וטעימים.
תודה רבה למקס שיצר את הקשר ובעזרתו הנדיבה הגענו! הוא גם הצטרף לביקור!
"לקח לי כמה שניות להבין מה קרה" אמר לנו אלכס לוחם בנח"ל שנפצע ביום שישי שעבר, והכל עוד די טרי אצלו. "זה קרה בשניות, אבל אני זוכר בעיקר שהרגשתי שאני נשרף ושהיה חושך מוחלט מהאבק האדיר שיצר הטיל".
אלכס בחור מקסים, נראה כמו ילד אבל מדבר כאילו עבר חיים שלמים. כשנכנסנו היו אצלו שני חברים "כל הזמן יש חברים שבאים לבקר, שני אלה הם כמו אחים שלי- אנחנו ביחד מכיתה א' בבית ספר הדקל". כשהוא לא חייל הוא רוקד היפ הופ ומתעמל וזה בדיוק מה שרוצה לעשות שישתחרר.
המציאות המטורפת שאנחנו חיים בה הכניסה אותו ואת חבריו לעניינים מאוד מהר: "כשהתחיל המבצע הכניסו אותנו לרצועה, אפילו עוד הספקנו לצאת להתרעננות. בכניסה השנייה הגענו למבנה נטוש, זה היה ביום שישי בערב, תפסנו שם מחסה. היו רעשי פיצוצים וקולות ירי כל הזמן". אלכס מתאר את המזל הגדול שהיה לו: "אני זוכר שנשענתי בחדר המדרגות של המבנה, ובשלב מסוים הבנתי שאני נשען על בלון גז אז עברתי לצד השני של החדר ונשענתי על הקיר. כמה דקות אח"כ נשמע פיצוץ גדול מכיוון חדר המדרגות". חוליית מחבלים ירו טילי נ"ט על המבנה בו היה "שמענו כ-5 טילים". למזלם הרב חלק מהטילים החטיא את המבנה. אלכס אומר בציניות על המחבלים "איזה מטומטמים הם, יכלו להפיל את כל המבנה - החטיאו אותנו". טיל אחד לא החטיא, הוא פגע בצד השני של הקיר שאלכס נשען עליו. "הרגשתי שאני נופל וכשקמתי על הרגליים משהו שרף לי את צד ימין והכתף. הבנתי שזה רסיס, ושלפתי אותו בידיים תוך שהוא שורף לי עוד חלקים בגוף". הבלגאן והחושך הקשו על המצב: "אני זוכר ששאלו אותי אם אני יודע איפה יש פצועים ואמרתי- כן אני. לא הבינו כי נראיתי למראית עין בסדר. תוך זמן יחסית קצר היינו על מסוק בדרך לבי"ח סורוקה בבאר שבע".
בבית של אלכס
החלק הקשה של הפציעה, מסתבר, מגיע כאשר מודיעים להורים: "כשהגעתי לבית החולים אמרו לי שאני צריך להודיע לאמא שנפצעתי. השעה הייתה 1:30 לפנות בוקר, ואתה לא ממש יודע מה להגיד. פשוט אמרתי לאמא 'הכל בסדר, נפצעתי, אני בבית חולים' וזהו". כשדיברנו על זה אמא של אלכס ישר התחילה לדמוע. היה מרגש לראות את הדאגה של אמא אפילו כשהילד בבית והכל בסדר. "היא עוד תבכה שנה שלמה" אומר אלכס, "אין מה לעשות- זה אמא". היא סיפרה לנו: "הצבא העמיד לי מונית על חשבונם תוך חצי שעה מתחת לבית. הנסיעה הייתה ארוכה ומפחידה, לא ידעתי מה לחשוב. שמחתי לראות אותו ולהבין שבסה"כ הכל בסדר".
מאוחר יותר יצאנו לבקר את יוסי, המשפחה המקסימה שלו קיבלה אותנו בזרועות פתוחות וחיוכים. הם מרגישים ברי מזל, כיוון שבהתרשמות הראשונה נקבע שהוא פצוע בינוני עם פגיעה ודימום פנימי. יוסי נפצע באחת ההיתקלויות הראשונות מהכניסה לעזה, והוא כבר שבוע וחצי בבית, לא כולל כמה ימים בבית החולים סורוקה.
"כשהגעתי לבית החולים, חיברו אותי לכל מיני מכשירים, בקושי יכולתי לדבר, אבל הקפידו שאני זה שאתקשר להורים ואבשר להם שנפצעתי". כמו במקרה של אלכס ורבים אחרים, הצבא רוצה שפצועים שיכולים יתקשרו להורים לבשר להם ולהקל עליהם בעצם זה שהם שומעים את בניהם. "היינו בשוק, מיד עלינו על האוטו וטסנו לסורוקה. כמה שעות נסיעה והראש לא מפסיק לעבוד. חוויה מפחידה" מספר אבא של יוסי.
יוסי רק סיים מסלול לא מזמן בסיירת של גולני, ריגש אותנו בבהירות והפטריוטיות שלו. "אני כבר מת לחזור, החברים שלי שם ואני מרגיש לא טוב עם זה שאני בבית, אבל מי אני? יש מי שיחליט עבורי". הסיפור שלו צמרר אותנו. כולנו זוכרים את התקרית הראשונה והקשה שבה גם נהרגו 10 לוחמים, בניהם המ"פ של יוסי, עליו מדבר בעיניים נוצצות. "ירו עלינו אר.פי.ג'י שנחת מאוד קרוב, היו נפגעים מימין ומשמאל ולי ככל הנראה היה מזל. חברים שלי נפצעו קשה". יוסי אמר בצניעות משפט שריגש אותנו מאוד "המצפון שלי עבד כשידעתי שנפצעו קשה ממני ונהרגו, ואני נפצעתי יחסית קל". כמה אצילות נפש.
בזמן הפגישה האבא לא הצליח להתנתק לרגע מהחדשות ברקע "הבן בבית אבל הלב שלנו עם כל החיילים. אנחנו נקרעים על כל חייל שנהרג או נפצע, והדאגה שלנו לחברים של יוסי שעדיין שם, הם כמו משפחה שלנו".
יוסי מוקף בחברים בבית החולים סורוקה
יוסי ואלכס סיפרו לנו שאזרחים רבים עטפו אותם בבית החולים באהבה. גאווה גדולה לראות חלקים גדולים מהעם מתאחד למען הבנים שלנו שנלחמים בעזה.
אתמול התבשרנו על פצוע נוסף, גדי ישראלוב חייל מכרמיאל, שעדיין מאושפז בסורוקה. נביא את סיפורו לכשיחלים, כי הכי חשוב שיחלים במהרה.
צוות פורטל כרמיאלי מאחל החלמה מהירה לכל הפצועים, אנו מקווים לראות את כל חיילי צה"ל בריאים ושלמים בביתם במהרה!
