כותרת
> C;
1/1
הלב של כרמיאלי

בחרתי לתת לו חיים והוא נתן לי עולם

כרמיאלי הלב של כרמיאליפורסם: 26.02.19 , 08:26ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:
אני לא יכולה לשכוח את הרגע הזה בבית חולים שאני כולי מעורערת, מותשת, מבולבלת... על סף נטישה... חוויתי דחיה והייתי בהלם מעצמי, מהמצב..
נולד לי תינוק שונה במראה... האמת לא נראה לי שאפשר להיות מוכנים לסיטואציה כזו.
על אף שמהסקירה הראשונה היה ברור שמשהו לא תקין עם ההריון אני בחרתי באמונה ובאהבה ובמקביל הייתי מדמיינת את התינוק/ת שלי בריא/ה.
דאגתי להיות בנחת והאמונה מילאה אותי באנרגיה טובה.
היום אני מחדדת לעצמי אין שום סיכוי שבגלל שהילד שלי שונה אני אוותר עליו, זה לא היה בא בחשבון.
שבוע 16 לפי מיטב זכרוני, עוד לפני אפילו שעברו כמה דקות מהסקירה אני כולי מחוייכת מצהירה ״אני כל כך אוהבת אותה״ (חשבתי שזאת בת). ככל שהסקירה מתקדמת כך הרופא מוצא עוד ועוד דברים שאינם תקינים בעובר וקולו הופך רציני. בסוף הפגישה הוא ממש התנצל כאילו מבין שבשורותיו הטילו עליי אימה.
בום, נוראי... לא ידעתי איך לעכל את הבשורות.
משהו בי סירב להאמין.
בהלם גמור ובקושי גדול שיתפתי את בעלי.
בעלי ואני החלטנו ללכת להתייעץ כנהוג במשפחות מסורתיות עם הרב. בעלי נסע לרבי דויד אבוחצירא והרב אמר לנו להתחזק באמונה ושנראה ישועות רבות. כך עשינו.
לאחר מכן החלטנו לעבור לחוות דעת נוספת ופנינו לרפואה הפרטית בשביל זה.
לצערנו הרב גם ברפואה הפרטית המסקנות היו זהות אבל משהו בנו לא האמין ואני חוזרת לנקודה שדשתי בה עם עצמי... אמונה שלמה במה שהבורא שלח לי, זאת מתנה. ככל שהימים עברו הידיעה הזאת שגדלה בי מתנה רק התחזקה על אף שהיו גם רופאים שהכניסו אותנו לתחושה לא ברורה, אי נחת והמון חוסר ודאות.
ההריון נמשך ואף אחד לא ידע להגיד מידע מדויק ומהצד שלנו, שלי ושל בעלי האמונה רק התחזקה וכל כך ציפיתי כבר ללידה.
על אף אני זוכרת את הרגע הזה, שחזרתי אחרי הסקירה הראשונה עם בשורות איומות מבולבלת לחברתי הטובה. כשסיפרתי לה אז היא ישר ביקשה שאעצום עיניים ואדמיין את הרגע שאני מוותרת על ההריון הזה ואיך זה מרגיש? לקח בדיוק שתי דקות בשביל שאבין בצורה חד משמעית שאת המתנה הזאת אני שומרת.
אני חייבת לציין שברגעים הקשים מה שחיזק אותי זאת האמונה והשיעורי תורה בהם נכחתי שמהם שאבתי המון כח.
נחזור לרגע בבית חולים.. נכון כולם התריעו, נכון הייתי ״אמורה״ להיות מוכנה אבל.. פלא.. לא הייתי..
בנוסף החברים ומשפחה מעורבים ומודאגים שהיו מנסים לברר לשלומי ואני שמרתי
הכול לעצמי, הסתגרתי... כי גם לי לא היו תשובות.
לא יכולה לשכוח את הרגעים שהייתי מעורערת בבית חולים ואם זה לא מספיק בשבוע שלפני הלידה קיבלתי בשורות משני רופאים שהעובר רוב הסיכויים שלא ישרוד.
בנוסף לפי מה שידוע לי הייתה הכנה של ציוד רפואי וכל מה שנדרש במידה והעובר יתקשה לחיות בעצמו לאחר הלידה.
היום בדיעבד אני אפילו קצת גאה בעצמי ששום דבר לא הצליח לערער אותי כי המתנה הזו שכל ההריון ידעתי שאני מקבלת. מתעצמת פי מיליון בכל רגע ורגע שהילד שלי חי וקיים, בריא ושמח.
אז אחרי הרבה בדיקות רצוי שתדעו שהבן שלי חוץ מטיפה שוני חיצוני בעצם בריא, ילד מדהים, מלא שמחה, כובש, לבבי, ממיס את הלב ואם כבר יש תהיות לכל מיני אמהות שנמצאות בסיטואציה דומה .. תשאלו את עצמכן את השאלה הבאה..
ונגיד שהעובר שלי שונה מאחרים? האם זאת סיבה לא לתת לו זכות לחיים?
חייבת להוסיף דבר אחרון, לצערי מכירה לא מעט מקרים שכביכול הכול היה תקין ובסוף לאחר הלידה מצאו ״בעיה״ וגם ההפך שכל ההריון התריעו שעומד לקרות משהו נורא ובסוף יצא תינוק בריא. לא תמיד הכול בידינו, בטוח שלא בנושא מתנת החיים שעליו היחיד שאחראי הוא בורא עולם.