דמיינו את הקשת

הציירת אן שלכטר-דגן נולדה עם תסמונת ראייה המתבטאת בעיוורון צבעים מוחלט, קוצר ראייה, ורגישות מוגברת לאור ומאז היא מתמודדת ומנהלת את חייה "כשווה בין שווים".

אן לא נתנה לכבדות הראיה לעצור אותה, כל חייה הייתה עצמאית, בילדותה למדה בחינוך רגיל, שיחקה כדורסל בקבוצה מקצועית, למדה באוניברסיטה ועשתה תואר בכלכלה וניהול, עשתה טרקים על ההרים בדרום אמריקה, התחתנה וילדה שלושה ילדים וכיום מתמקדת בהרצאות ובציור במשרה מלאה.

"מלך הגליל" בראיון מעורר מחשבה...

האיך באה לידי ביטוי מגבלת הראייה שלך?

אני רואה רק גוונים, לא מבדילה בין אפור לתכלת, שמנת או ורדרד מצליחה להבחין במרקם מבריק, בכתמים כהים ולעיתים נדירות מצליחה לזהות צבע אדום. אסור לי לנהוג, אני לא רואה שלטי רחוב ואני לא יודעת איזה אוטובוס עצר לידי, אני לא רואה דברים גם אם הם מולי.

בתאורה מסוימת, מדרגות עשויות להיראות לי כמו משטח. אם תראי לי את אותה תמונה בשחור לבן ובצבעוני, לא אבחין בהבדל ולמרות זאת בנראות כלפי חוץ אף אחד לא יכול להבחין בתסמונת שלי ולעיתים חוסר הנראות של התסמונת מקשה עליי.

לדוגמא בלימודי התואר הייתי צריכה לקרוא המון, והעיסוק במספרים העיק עליי מאוד ועייף אותי. כיוון שלא רואים עליי שיש לי בעיה, למרצים היה קשה להבין אותה, אבל הצלחתי לסיים את התואר.

איך התמודדת עם המצב בילדותך?

רציתי להיות כמה שיותר "שווה בין שווים", ילדה רגילה. הוריי חינכו אותי לעצמאות והתעקשו שאלמד בכיתות רגילות, אני זוכרת בעיקר לטובה את החברים שלי הם היו אלה ששילבו אותי. תמיד היו נכונים לסייע, להקריא לי מהלוח ובטיולים נתנו לי יד. היה לי ולהם ברור שהם שם בשבילי.

הוריי תמכו בי מול כל קושי שצץ בדרך, התערבו, סייעו וכיוונו את צוות ההוראה למצוא פתרונות מתאימים כדוגמת הגדלת את דפי העבודה, למרות שהם תמיד ה"תקמצנו" לשכפל לי במיוחד.

באחת הכיתות אמא שלי אפילו תפרה וילונות ענקיים כדי שיכסו את החלונות ויאפשרו לי ללמוד בלי להסתנוור. בכיתה ב' החלטתי באני רוצה לשחק כדורסל בקבוצה רגילה. הרצון הזה היה לי טבעי כי אבי, סטיב שלכטר שיחק כדורסל

בנבחרת ישראל ובקבוצות שונות במשך 30 שנה. הוא נהג לקחת אותנו לאימונים ולמשחקים וכדורסל היה כל עולמנו. אולי לא תמיד ראיתי מה קורה על המגרש, אבל אהבתי את האווירה.

לא הצטרפתי לקבוצה של כבדי ראייה, שיחקתי בקבוצה רגילה אבל המגבלה כל הזמן הפריעה לי.

פספסתי כדורים כי הסתנוורתי, כי מסרו לי מרחוק או כי הקיר מאחור היה באותו גוון של הכדור.

אבל בזכות הסבלנות של שחקניות הקבוצה מצאנו פתרונות, הן היו מודעות למגבלה שלי והשתדלו לא לכעוס עליי ומסרו לי כדורים דרך הרצפה. המשכתי לשחק עד גיל 17.

אז הצטרפתי לקבוצת נשים מקצוענית ולבסוף החלטתי לעזוב את הקבוצה כי הכרתי בגבולות היכולת שלי, אבל המשכתי לאהוב את הספורט ולאחרונה הצטרפו ילדי לקבוצת כדורסל, כדי שימשיכו במסורת המשפחתית.

ההיכרות עם חגי בעלך אתגרה אותך ליעדים חדשים, ספרי על כך...

עבדתי כמדריכת ספורט לנוער במחנה קיץ יהודי בארצות הברית ושם, בגיל 21, הכרתי את חגי, בעלי. סיפרתי לו על המצב שלי מיד והוא הגיב בהבנה ולא עשה עניין. נדמה לי שהתגובה המדויקת שלו הייתה: 'וואלה'.. מהרגע הראשון הוא עזר לי בהכל.

חגי תכנן לטוס לדרום אמריקה ,לטיול אחרי צבא, וזה עורר אצלי פתאום גם את הרצון, לפני זה לא חשבתי בחיים שאסע לטיול. הפחד ניהל אותי ולא ידעתי איך אסתדר בטרקים ואיך אתנהל במקום שאני לא מכירה. אבל הוא היה לצדי, ואני זרמתי.

טיילנו חצי שנה יחד והגעתי למקומות מדהימים.

בבוליביה, למשל, טיפסנו לגובה 5,800 מטר. נעזרתי במקלות הליכה וגם הייתי נצמדת לחגי והולכת אחריו. אחרי הטיול היה לי כבר ברור שחגי הוא האחד, חזרנו ארצה ולמדנו יחד באוניברסיטת בן־גוריון. הוא למד פילוסופיה ומחשבים ואני השלמתי תואר בכלכלה ובניהול.

איך נולד בך הרצון לעסוק בציור?

תמיד אהבתי לצייר. בתיכון למדתי במגמת אמנות, אבל אחרי הלימודים הפסקתי עם זה. לפני כמה שנים נסענו כל המשפחה, במסגרת שליחות קהילתית מטעם הסוכנות היהודית לדרום אפריקה.

אחת מהמשפחות המאמצות שלנו הייתה נשיאת ויצו הדרום אפריקאית וכל הפן הזה של ארגון ויצו התגלה לי וזו הייתה חוויה נעימה לראות את הארגון הזה, שאני מתרשמת מהעשייה שלו עד היום כאן בארץ. גרנו במשך שלוש שנים בקייפטאון, על הטיילת, קרוב לים. היה לי זמן פנוי והחלטתי שזו הזדמנות לעשות שינוי בקריירה, התחלתי לצייר בסטודיו פתוח של אמן בריטי בשם פול בירקל וגיליתי שיש לי יכולות שלא ידעתי עליהם קודם, התחלתי לחפש את נקודת המבט הייחודית שלי, איך אני יכולה להעביר מסרים. ציירתי הרבה טבע דומם בצבעים לא ריאליסטים ופורטרטים של נשים אפריקאיות והבנתי שאני רוצה להביע את הרגשות שלי והיכולות שלי באמצעות הציור.

לקחתי צבע כחול וציירתי אישה אפריקאית בהיריון. עבדתי בהשראת תצלומים שהיו לנגד עיניי, וכך לא חמק ממני שום פרט. הגעתי לרמת דיוק שלא חשבתי שאגיע אליה.

כשאני מציירת אני עובדת ממש קרוב לתמונה ולקנבס. אני משלבת בציורים שלי רק צבע אחד. לא משנה לי כל כך איזה, כי אני רואה רק את הגוון שלו.

את הכחול, שמופיע ברבים מציוריי, בחרתי במקרה ואנשים ממש התחברו אליו. זה התחיל כתחביב, אבל מהר מאוד התחלתי למכור עבודות והבנתי שאני יכולה לעסוק בזה.

התחלתי גם ללמוד תואר ראשון באוניברסיטת חיפה באומנות בשילוב הרבה דגשים של אומנות מעשית.

למה פורטרטים של נשים אפריקאיות?

ידעתי על הגזענות בדרום אפריקה אבל היא הפתיעה אותי בממדים שלה, דרך הדמויות רציתי להדגיש שהדיבור על צבע של אדם הוא לא רלבנטי.

יש לי גם ציור שלי ושל בעלי בצבעים לא ריאליסטים כדי להדגיש שעבורי עיוורון צבעים הוא עיוורון כדרך חיים, אני רואה את האדם באשר הוא אדם.

דרך החיים שלך מעוררת השראה ותקווה גם לאנשי החינוך, ספרי על המפגש עימם...

בחצי שנה האחרונה נפגשתי עם כ- 1,300 גננות במחוז צפון שמעו אותי ואשמח שיתרחב בכל הארץ.

אני דוגמה ליכולת להשתלב, השונות שלי לא תמיד נראית לעין, זה הקשה עליי בעבר, יש דיסונאנס לא ברור איך צריך להתמודד עם זה. אני מספרת לגננות איך התמודדתי בילדות, כמה הורים והסביבה מאוד מאוד תמכו בי, יש היום את הסייעות שילדים מקבלים בחינוך המיוחד או מורות משלבות ובזמני לא היה סיוע כזה.

כשהייתי בחטיבה הציעו מסגרת חנ"מ ולא הסכמתי להורים שלי היה חשוב לגדל אותי במסגרת רגילה.

לרפורמת ההכלה בחינוך המתרחשת כיום יש אתגרים גדולים, מי שיכול להשתלב, זה מבורך.

הורי לא חשבו שבגלל הלקות שלי אני לא יכולה עשיתי הכל וזה בנה אצלי את הביטחון העצמי, בשנים האחרונות הרגשתי שאני רוצה לתת מעצמי לאחרים בעיקר לצוותי חינוך ולנוער שניתן לעשות שינוי.

איך מגיבה הסביבה הקרובה לרצון שלך לעסוק בציור?

כולם תומכים, מאמינים ומעודדים. הילדים שלי שהם כיום בני חמש, שבע ותשע מאוד גאים בי.

היה לי סטודיו בקיבוץ והראתי לילדים איך אני מציירת ותוך כדי התחלתי לדבר על השונה ועל החיובי בכל אחד.

הילדים היו הקשובים והתעניינו וילדיי היו מאוד שמחים וגאים.

כמה מילים על ההרצאה שלך "דמיינו את הקשת בענן בגווני אפור"

אני מקווה שבאמצעות ההרצאה יותר ויותר אנשים יבינו שאפשר לכוון את החריגה מהנורמאלי למקומות טובים.

לכל אחד מאתנו יש קושי אבל צריך להשתדל שהוא לא ימנע מאתנו להגשים חלומות. אחרי הכל, אמנם אינני יכולה לראות את צבעי הקשת, אבל אני רואה את הקשת שבשמיים והיא נראית לי כמו אמנות.

בימים אלה מרצה אן שלכטר דגן לקבוצות, לקהילות, ובחוגי בית.

טלפון להתקשרות: 050-8825577.

מייל: anne7il@gmail.com‏

בשותפות יו"ר ויצו כרמיאל - מירב סרמילי

תגיע אן להרצאה בויצו כרמיאל,

בתאריך 12.12.2019 בשעה 19:30.

מומלץ להגיע!

הכתבה באדיבות עיתון "מלך הגליל", צביקה וישניה 050-3010878