יובל קיסוס, שגריר כרמיאלי בוושינגטון

יובל קיסוס, בן 44 נשוי לעינב ואב לשלושה, דמות מוכרת וידועה בכרמיאל ובן למשפחה מוותיקי העיר.

את דרכו לשגרירות עשה יובל בעקבות אשתו עליה יספר בהמשך.

לעבודתו הגיע דרך תפקידים ציבוריים בעיר, כאשר הוא מחזיק ברזומה מרשים

עם שני תארים.

תואר ראשון במשאבי אנוש ומדעי המדינה ותואר שני במדיניות ציבורית בשלטון המקומי.

עוד בקורות החיים שלו, ניהול מתנ"סים, מנכ"ל הקנטרי טופ קלאב, ניהול מרכז צעירים, עבודה בשירות הציבורי וניהול פרויקטים ושנים של ניסיון בהתנדבות כיושב ראש, בפרויקט "שותפות ביחד" של הסוכנות היהודית, כך שהייתה לו היכרות מוקדמת בעבודה עם קהילות יהודיות בארה"ב, עבודה מול פדרציה יהודית ומתנ"סים (JCC).

ליובל היו כמה הצעות מעניינות, מתוכן בחר לעבוד בשגרירות ישראל בוושינגטון.

אך כל זאת כאמור החל בעקבות עינב, אשתו שהייתה דוברת העיר מעלות + עיריית נהריה וגם בית החולים נהריה.

בתפקיד האחרון שלה בארץ, היא עבדה כדוברת הטלוויזיה החינוכית והובילה את הקמפיין נגד הסגירה של הטלוויזיה חינוכית.

בעקבות הסגירה, היא חיפשה את האתגר הבא.

כך קרה שהיא הגישה מועמדות לעבודה בדוברות של השגרירות.

"איחלתי לה בהצלחה מבלי לדמיין שבעוד כמה חודשים אני אהיה בוושינגטון.

היא התקבלה לתפקיד הנחשק בו התמודדה מול מעומדים ומכוון שאני מכיר את היכולות שלה, האמנתי שהיא תקבל את התפקיד".

מה היה הגורם המשמעותי ביותר בקבלת ההחלטה שלך ליציאה לשליחות?

היו מספר גורמים משמעותיים.

גורם מרכזי היה לעבוד בשגרירות ישראל בוושינגטון.

זו לא סתם עוד שגרירות, זו שגרירות הדגל שלנו בעולם.

זו שליחות וכבוד גדול לייצג את המדינה והעיר כרמיאל במקום הזה וכמובן שזה קידום משמעותי לקריירה שלנו והזדמנות שלא תחזור.

גורם משמעותי נוסף, היה שיחה שקיימתי עם ראש העיר, משה קונינסקי.

קיבלתי ממנו את ברכת הדרך ואישור יציאה לחל"ת.

זו הייתה אמירה מאוד משמעותית בשבילי, מארגון שמכיר ברצון שלך להתפתח וגם רוצה שתחזור אליו בעתיד.

לא בטוח שכל ראש עיר אחר היה עושה מה שקונינסקי עשה בשבילי ויש לו חלק חשוב בהחלטה.

כמובן בנוסף, ידענו שזו הולכת להיות חוויה עוצמתית למשפחה.

זה משהו שיישאר תמיד בקורות החיים שלנו ושל הילדים שגם קיבלו במתנה שפה. מדהים לראות איך הם כבר מדברים, כותבים וקוראים אנגלית.

איך היה המעבר לוושינגטון?

מאתגר וחוויתי.

זה היה מהיר יחסית, לקחנו 15 מזוודות ונסענו (אפילו בלי לשלוח מכולה).

כמו שעינב ואני יודעים לעשות, חילקנו את המשימות בינינו.

המעבר מצריך להקפיא את החיים בישראל, בית, עבודה, חשבונות, בתי ספר, רכבים, אינטרנט, כבלים, בזק... ועוד מלא דברים קטנים שלוקחים לך המון זמן ולא פחות המון אנרגיות שאתה צריך להתעסק איתם.

פתאום יום לפני הנסיעה, אתה נזכר שאתה צריך להחזיר ספר לספרייה.

במקביל לסגירות בארץ, אתה צריך לפתוח הכל מחדש בארה"ב.

מחשבון בנק, דרך מציאת מסגרות חינוך לילדים ועד לקניית כפיות לקפה.

אבל בסך הכל אני זוכר את זה כחוויה כיפית.

החלטה לא קטנה להזדמנות גדולה

עינב ואני למדנו שלכל אחד מאיתנו יש קריירה ורצונות להתקדם מקצועית, כל אחד בתחומו.

לאורך השנים למדנו לשלב את הקריירות שלנו בצורה סינרגטית ולתמוך אחד בשני, כך שברגע שמגיעה הזדמנות אנחנו בוחנים אותה גם מההיבט המקצועי, אבל לא פחות מההיבט המשפחתי.

מה בדיוק אתה עושה בשגרירות?

אני ראש הלשכה של נספחות המשטרה והביטחון הציבורי בצפון אמריקה, שגרירות ישראל בוושינגטון.

לנציגות המשטרה בארה"ב ישנם שני תפקידים מרכזים: האחד זה לתת מענה בתחום המבצעי והשני בתחום קשרי החוץ.

בארה"ב וקנדה יש לא מעט ישראלים, המספרים יכולים להגיע למעלה מחצי מיליון אנשים שנמצאים בצפון אמריקה ואפילו 800,000 בעונות התיירות.

האנשים נמצאים כאן מסיבות שונות, חלק לטובת לימודים, עבודה, מחקר, תיירות... חלק לתקופה קצרה וחלק לתקופה ארוכה.

כמובן, איפה שיש אנשים בעולם, יש גם פשע ולצערנו מעורבים בו גם ישראלים.

זה יכול להיות כל סוגי הפשע שאתם יכולים לדמיין (רצח, אונס, הונאה, הלבנת הון, סחר בבני אדם, פשעי סייבר, סמים, עבירות רכוש וזה גם יכול להיות ישראלית שמטיילת על הרי הרוקי ונותק עימה הקשר או תאונת דרכים ועוד).

בניגוד לישראל, שבה קיימת משטרה אחת עם מפכ"ל אחד, בצפון אמריקה יש 18,000 גופי אכיפה שונים.

כמעט לכל סוג עבירה יש משטרה וגוף אכיפה שמטפל בעבירות האלו.

בארה"ב יש 50 מדינות שבכל מדינה יש משטרה עצמאית עם מפכ"ל וחוקים שונים של המדינה.

ישנם אזורים בהם יש שריף שממונה על ידי ראש העיר ויש ערים שבהן יש בחירות לשריף.

יש כ- 90 מארשלים פדרליים בארה"ב שממונים ע"י הנשיא.

מאוד מורכב.

התפקיד של המשטרה הישראלית הוא בעיקר לעשות קישור, חיבור ותיאום וכמובן להפנות לטיפול מול הגורמים המוסמכים.

אנחנו עובדים בצמוד לגופים כמו האף בי איי, אינטרפול או כל משטרה במדינה והמחוז שלה, במידה וישנה מעורבות ישראלית.

התפקיד החשוב השני של המשטרה הוא נושא קשרי החוץ.

נספח המשטרה, איש ומפקד מדהים, שזכיתי לעבוד לצידו ואני לומד ממנו כל יום, הוא גם הנציג הבכיר בארה"ב וממונה גם על התחום המרכזי הזה.

ארה"ב היא שותפה ובעלת ברית מרכזית של ישראל בהמון תחומים.

אנחנו חולקים ידע ומידע ומקיימים המון למידת עמיתים.

ארה"ב ומשטרת ישראל מקיימות המון חילופי משלחות, לומדים אחד מהשני ומבצעים המון פעילות משותפת.

פעילות קשרי החוץ של המשטרה, ממצבת את ישראל במקום גבוה בעולם.

ספר על החוויה לגור בארה"ב

אנחנו גרים במקום מקסים שנקרא רוקוויל.

זה 25 דקות ממרכז די.סי וממקום העבודה שלנו.

אנחנו גרים ב"קיבוץ", יש כאן שכונה, שלאורך השנים המון ישראלים בחרו לגור בה.

השכונה מאוד מזכירה את הקיבוצים בישראל.

הרבה מדשאות ושבילי אופניים בין הבתים, לילדים זו חוויה, יש להם המון חברים, גני משחקים ומגרשי ספורט, מבלי לחצות אפילו כביש אחד.

כך שאנחנו גרים בתוך קהילה חמה.

הכרנו וצברנו המון חברים חדשים שכבר מזמן הפכו להיות חלק ממשפחתנו.

אין כמעט ימי שישי, שבהם אנחנו לא מארחים או מתארחים אצל חברים.

בנוסף הכל כאן מאוד קרוב ונגיש.

אם בימי שבת בכרמיאל היינו לוקחים את הילדים להתרוצץ על הדשא בפארק אופירה, עכשיו הם אוהבים להתרוצץ על מדשאות הקפיטול.

תמונות בפייסבוק מראות שאתם מספיקים גם לטייל הרבה

אחד הדברים המאוד כיפיים כאן זה סופי השבוע הארוכים.

אנחנו לא עובדים משישי בצהריים ועד יום שני, כך שיש אפשרות לטייל גם בשבת וגם בראשון או אפילו לישון במלון במרחק כמה שעות מוושינגטון.

אנחנו נהנים גם מחופשות בחגים היהודים וגם מהחגים האמריקאים.

יש סביבנו טבע ללא סוף והמון מסלולי טיול ואטרקציות.

אחד הדברים המיוחדים בוושינגטון, זה שהמוזיאונים בחינם.

יש כאן מוזיאונים מדהימים וזה אחלה מקום בילוי לסופ"ש קר.

אחת ההחלטות שקיבלנו עם עצמנו, זה לנסות לנצל ולראות כמה שיותר בזמן שאנחנו כאן.

לפני כחודש טסנו לקנקון במקסיקו.

פשוט החלטנו על זה יומיים לפני, ארזנו וטסנו.

זה מאוד זמין, מאוד זול ויעד שאם נרצה לטוס אליו במיוחד כל המשפחה מישראל, יהיה הרבה יותר מסובך ויקר.

כשההורים שלי הגיעו לבקר בראש השנה, הנענו את הרכב ונסענו 3.5 שעות לניו יורק, ומשם המשכנו למפלי הניאגרה ופיטסבורג.

אגב מחיר הדלק כאן הוא מאוד זול משמעותית (כ- 25% ממחיר הארץ).

איך אתם מסתדרים בשגרת הקורונה החדשה?

בגדול בסדר.

ארה"ב שונה מאוד מישראל.

כאן מגיעים למספרים באחוזים דומים מאוד לישראל, רק בלי אכיפה, בלי קנסות, בלי בידוד ובלי איכון מכשירי הטלפון.

פשוט אנשים ממושמעים ואחראים.

אם תיכנס לכל חנות, שהמסכה לא מכסה את האף, אנשים יעירו לך.

אנשים שומרים מרחק ונותנים לך ספייס. (לפחות באזור שאנחנו גרים).

אצלנו סגרו את בתי הספר בחודש מרץ 2020 ומאז לא פתחו ואף אחד לא פוצה פה.

כאן הכח של ארגוני המורים הוא חזק וכאן לא יפתחו את המסגרות עד שיוכלו להבטיח במאת האחוזים את בריאות הילדים והמורים.

לשמחתנו ומזלנו, השגרירות עובדת בקפסולות ועוזרת לנו למצוא פתרונות יצירתיים לעבודה בהיעדר מסגרות ילדים.

כאן ממש חסרה לנו העזרה של סבא-סבתא שהייתה לנו בבית.

הקורונה פגעה קשה בהרבה אנשים.

חברים טובים שלנו שגרו כאן לידנו (גם כרמיאלים), נפגעו מהמשבר והם חזרו לישראל.

חבר טוב אחר, אבא שלו נפטר מקורונה, ככה שזה נמצא מסביבך תמיד.

מה שקורה בישראל יותר מטריד אותנו ממה שקורה כאן.

כל היום אנחנו מחוברים לחדשות מהארץ.

יחד עם זאת, ישראל מאוד מתקדמת בנושא החיסונים וכאן אנחנו עוד רחוקים.

אגב קורונה, חייב לפרגן לדרך שבה העיר כרמיאל מנוהלת בזמן משבר הקורונה. נראה שיש שליטה והובלה. לא פשוט לנהל עיר בתקופת משבר כזו.

בנוסף לכך שאנחנו נמצאים בתקופה שאין תקציב למדינה, תקציב עליו נשענים כל כך הרבה פרויקטים עירוניים.

לדוגמה פרויקט קודם שניהלתי בעירייה, של רשות מקדמת תעסוקה והון אנושי.

לצערי המדינה החליטה לסגור את הפרויקט החשוב הזה בערי הפריפריה ולבטל את התקצוב שלו, אך ראש העיר החליט להמשיך אותו.

זו הסתכלות נכונה והבנה שקידום התעסוקה בעיר והצעירים הם בסדר עדיפות גבוה בכרמיאל.

חלק מראשי הערים האחרות שהיו בפרויקט, פשוט פיטרו את האנשים ושלחו אותם הביתה.

מה מבחינתך הייתה נקודת השיא שלך בוושינגטון?

היו כמה, אבל ללא ספק, חתימת הסכם השלום עם איחוד האמירויות ובחריין.

זה היה מעמד מאוד מרגש ומיוחד להיות נוכח במדשאות הבית לבן בעת החתימה.

ספר עוד על טקס השלום בבית הלבן

כל היום הזה כאילו לקוח מתוך סרט.

נכנסנו לבית הלבן מהכניסה הראשית.

נכנסנו בתהלוכה, דרך כביש הגישה שמוביל את הרכבים של ארבעת המנהיגים.

בשני צידי הכביש עומדים דגלנים ותזמורת חגיגית שליוו את הכניסה שלנו.

אחרי שהגיעו ראש הממשלה והנציגים של האמירויות ובחריין, נפתחה דלת הבית הלבן ונשיא ארה"ב, טראמפ ואשתו, מלניה קיבלו את פניהם.

הכול ממש קרוב אלינו.

כל הארבעה נכנסו לפגישה בחדר הסגלגל ובינתיים אנחנו עברנו למדשאות המרכזיות, ששם המתקיימים הטקסים.

בדרך למדשאות, אתה חייב לעבור דרך המסדרונות של הבית הלבן.

ניסיתי ללכת הכי לאט שאני יכול בכדי ליהנות מהרגע, להנציח ולצלם (גם בטלפון וגם בזיכרון).

אחרי שהגענו למדשאת הטקס, אתה מוצא את עצמך במינגלינג עם אנשים שאתה בדרך כלל רואה רק בחדשות.

עובר לידך ס.נשיא ארה"ב, מייק פנס ואז מייק פומפיאו ופתאום אתה רואה את איוונקה, טראמפ וכבר לא יודע לאיפה להסתכל.

אחרי שארבעת המנהיגים מוכנים, הם יצאו מדלת החדר הסגלגל, דרך גן הוורדים המפורסם, כשאנחנו עומדים במרחק של מטרים ספורים מהם.

תרועת החצוצרות וכרוז שמכריז: "גבירותיי ורבותיי, קבלו את נשיא ארה"ב, מר דונלד טראמפ".

ללא ספק, עוברת בגוף צמרמורת של התרגשות.

באותו הרגע, אתה חושב על הרבה דברים, על מה עברנו ומה עשינו בכדי להיות כאן, בתוך הבית הלבן, בתפקיד רשמי של מדינת ישראל.

בדיוק בשביל רגעים כאלו, עזבנו הכל, נסעו רחוק מהמשפחה והקרבנו כל כך הרבה.

גם מאוד ריגש אותי להסתכל על אשתי.

היה לה תפקיד מאוד משמעותי וחשוב להצלחת האירוע.

התמלאתי גאווה מלהסתכל עליה מתרוצצת ומנהלת את המשימות שלה בתוך הבית הלבן.

בכלל, בכל ביקור ראש הממשלה יש לה חלק משמעותי ואני כמעט ולא רואה אותה בימים האלו.

איך היה לחוות ולראות אירועים היסטוריים?

בשנה וחצי שאנחנו כאן, היו לא מעט כאלו.

הייתה תוכנית ה"המאה" והטקס שגם התקיים בבית הלבן, היה כנס איפא"ק ענק שהיינו בו בנוכחות סגן נשיא ארה"ב, היו ההפגנות של הקהילה האפריקאית-אמריקאית, היה מותה של רות ביידר גינסבורג, היהודייה שכיהנה ששופטת בבית המשפט העליון והיינו בטקס האשכבה שלה, הקורונה פרצה בשנה זו וכל העולם המתין בצפייה לאישור החיסון ממשרדי ה – FDA, שנמצאים מעבר לכביש שבו אנחנו גרים.

ממש לא מזמן חילופי נשיא ואירועים שיזכרו בהיסטוריה של ארה"ב עם האירועים האלימים והפריצה לקפיטול.

באותו היום גם התחלף השגריר של ישראל בוושינגטון וגלעד ארדן החליף את רון דרמר אחרי 7 שנים בתפקיד.

כל האירועים האלו קרו ממש כאן אצלנו בוושינגטון.

אפילו זכינו לזה שקבוצת ה- NBA של וושינגטון בחרה בדני אבדיה לשחק כאן.

ואם כבר מזל, אז זכינו לפגוש את אבדיה ואת הג'נרל מנג'ר טומי שפרד, יום אחרי הנחיתה שלו.

האם אתה לוקח חלק בפעילות התנדבותית גם שם בדומה למה שעשית בעיר?

כן. בתוך השגרירות התנדבתי להיות חלק מצוות מצומצם של נציגים מהשגרירות שמחליטים ומקדמים אירועי תרבות ואירועים בשגרירות.

האירוע האחרון שאותו הפקנו, היה אירוע הפרידה מהשגריר רון דרמר שכיהן כאן כשגריר בשבע השנים האחרונות.

באירוע עצמו, ניתן לי הכבוד העצום, לצד הסגן השגריר ולצד נספח צה"ל בדרגת אלוף, להיות על הבמה ולברך את השגריר ולהעניק לו מתנה בשם כל השגרירות לרגל סיום תפקידו.

תוכניות לעתיד? אתה מתכוון לחזור לכרמיאל?

כמובן! מראש ידענו שאנחנו מגיעים לכאן לתקופת שליחות קצובה בזמן.

קצת לפני שעזבנו סיימנו לבנות בכרמיאל את הבית שלנו ושם אנחנו רואים את עצמנו מגדלים את ילדנו.

גדלתי במרחב הציבורי בעיר כרמיאל ולשם אני רוצה לחזור.

אני אחזור עם ניסיון וידע רב בתחומים רבים, שאותם אוכל לקדם בעיר.

כרמיאל היא הבית שלי.

מתגעגע למרכז צעירים ותחום התעסוקה?

מאוד. ללא ספק זה אחד מהתפקידים הכי חשובים וחווייתיים שביצעתי.

אתגר ענק ולא פשוט יש לכל עיר בפריפריה, זה איך להשאיר את הצעירים בעיר ואיך לדאוג להם לפרנסה.

אני לא דואג, מרכז צעירים והון אנושי בידיים טובות.

מה הכי חסר לך בארה"ב?

כמובן שהכי חסרה לנו המשפחה.

לצערנו בגלל הקורנה, נאלצו כבר פעמיים לדחות את ההגעה לביקור, ואנשים שתכננו לבקר אותנו ביטלו, כך שלא ראינו חלק מהמשפחה כבר שנה וחצי.

לא פשוט להיות רחוק ולראות יום הולדת 70 לאבא בזום או להיות רחוק כשאחד מבני המשפחה נמצא בבית החולים.

זה מחיר שידענו מראש שאנחנו צריכים לשלם.

הוואצאפ המשפחתי לא מפסיק לצפצף.

מזל שאנחנו חיים בעידן שבו שיחות טלפון ושליחת תמונות לא עולים כסף וכל כך זמין ומיידי.

כמובן שגם חסר לי מאוד האוכל של הבית והאוכל בכלל של ישראל.

אני מאוד אוהב לבשל ואני מבשל המון מאכלים שמזכירים לנו את הבית כמו דג החריימה של אמא שלי.

כשאני רוצה מתכון, אמא שלי זמינה לי גם באמצע הלילה.

משפט או מוטו שמלווה אותך

במשרד שלי תלויים שני משפטים שמלווים אותי:

באחד מראיונות טלוויזיה שבו ראיינו את ביל גייטס, השדרנית שאלה אותו - "מה סוד ההצלחה שלך" ?

הוא הוציא את פנקס הצ'קים, נתן לה צ'ק ואמר לה "תרשמי איזה מספר שאת רוצה"... השדרנית ענתה: "לא תודה אדוני לא ככה". ואז הוא קרע את הצ'ק ואמר לה: "סוד ההצלחה שלי הוא שאני לא מפספס הזדמנויות כמוך.

היית יכולה להיות השדרנית הכי עשירה בעולם, אבל מהסיבות שלך בחרת שלא"...

השדרנית שאלה: "אפשר לעשות את זה שוב"? הוא ענה: "הזדמנויות לא חוזרות על עצמם".

הסיפור הזה מזכיר לי תמיד שהזדמנויות לא חוזרות ואסור לפספס אותן ואיזה מזל שלא פספסנו את הזכות להגיע לכאן.

משפט חשוב נוסף שמלווה אותי הוא: "לא חשוב כמה רחוק הגעת, תמיד תזכור מהיכן באת".

שאני רואה את המשפט הזה מולי, הוא גם מזכיר לי את הבית שגדלתי בו, את החינוך שקיבלתי בבית, את העיר כרמיאל, את הדרך שעברתי ואת הצור