כותרת
> C;
1/1
תרבות ופנאי

מקורצ'ין - גאווה באמהרית - התיאטרון הקהילתי הראשון של בני העדה האתיופית

כרמיאלי תרבות ופנאיפורסם: 26.11.19 , 19:59ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:

לכבוד ציון חג הסגד המסורתי של העדה האתיופית נפגשנו עם מספר צעירים מוכשרים ומשכילים בני כרמיאל שהקימו תיאטרון קהילתי, ושמענו אותם מגוללים את סיפוריהם.

תמונה אופטימית שכנראה יכולה להתקיים רק בכרמיאל (בינתיים).

הם צעירים, משכילים, מוכשרים ואוהבים תאטרון.

רובם נולדו, בגרו ומתגוררים בעיר, גאים בה.

זה חלק מהמשותף לקבוצת הצעירים שהקימו תאטרון קהילתי על טהרת בני הקהילה האתיופית בעיר.

כחוט השני עובר המוטו המאחד, "אנחנו רוצים שיכירו את הקהילה.

חשוב לנו שיכירו גם את התרבות העשירה שלנו".

אף מילה לא נשמעת על גזענות ככל שזה נוגע ליחסיהם עם הישראלים הוותיקים בני גילם, עמם גדלו ובגרו כאן, כך גם עם משפחותיהם.

ככלל שהם מרוצים מיחס החברה הכרמיאלית לבני העדה, כמי שהתחנכו יחד בבתי ספר חילוניים לא הופלו ולא הוכרחו ללמוד בבתי ספר דתיים, כפי שקרה במקומות אחרים.

הם אינם מתעלמים מהאפליה הקיימת בכל זאת, במוסדות רשמיים של המדינה אבל בסך הכל מסכמים כי כרמיאל זה המקום הכי טוב בארץ לבני הקהילה.

יצחק קסא יודע לספר על חברים שעזבו ומצטערים ועל כאלו שעזבו וחזרו לעיר, אחדים מהם מתפעלים מההבדל בין המקום ממנו הגיעו והאווירה בכרמיאל.

אחד מהם אף הצטרף לתיאטרון ועושה צעדיו גם בתחום מוזיקת הראפ לצד עבודה לפרנסתו.

הרעיון להקמת תאטרון קהילתי התגבש לפני כשנה, עת התקיים הטכס הממלכתי השנתי של התייחדות עם יהודי אתיופיה שנספו בסודן בדרכם לארץ המובטחת.

אורי אבירם, במאי ותסריטאי תיאטרון מוכר, מוותיקי העיר, בן לאחת המשפחות המייסדות, נכח במקום, ומה שראו עיניו לא היה לרוחו.

הטקס נוהל על ידי עובדי העירייה ממינהל הרווחה ולא על ידי בני הקהילה כפי שאמור היה להיות. "אמרתי למנה שזה נראה לי לא נורמלי שהאתיופים לא מקיימים בעצמם את הטקס.

שלא לדבר על כך שאף אחד לא ידע על קיומו וכך הגיעו פחות מ-100 איש." הסביר אבירם.

אבירם אומר כי מאותו רגע הרעיון של הקמת חוג תאטרון קהילתי של בני העדה לא נתן לו מנוחה והוא החל לטוות קשרים עם כמה מן הצעירים המתגוררים בעיר.

הראשון להתעניין ולהצטרף ליוזמה היה קסא.

לקבוצת התאטרון ניתן השם המאוד משמעותי "מקורצי'ן" שפירושו בשפה האמהרית גאווה.

קסא, בן ה- 35 נולד וגדל בעיר, למד בבית הספר היסודי 'מוריה', אחרי- תיכון 'עמית', שנה אחת בלבד, אז עבר לכפר הנוער 'מאיר שפייה' כי העדיף ללמוד במסגרת לא דתית.

בצבא שירת כלוחם ביחידה מובחרת יוקרתית.

היום הוא סטודנט למדעי המדינה ויחסים דיפלומטיים באוניברסיטה הפתוחה.

עובד כרכז הקהילה בעיר, נשוי, ובקרוב יהפוך לאבא.

הוא מספר על הרעיון של הקמת התאטרון: "אחד הנושאים שמכעיסים אותי ואותנו זו העובדה שהמדינה מנסה לשמר אותנו בטיפול מחלקות הרווחה ברשויות המוניציפליות.

כמו גם ההתניה שנלמד בבתי ספר דתיים בגלל הטלת הספק ביהדותנו".

קסא מסביר כי הוא וחבריו לקהילה שהגיעו לכרמיאל זכו, מאחר שכאן לא הוכרחו ללמוד בבתי ספר דתיים ומההתחלה שולבו במערכת החינוך הכללית, מה שאפשר להם שילוב נכון עם ילדי העיר ועם האוכלוסייה בכלל.

ככלל מציין קסא, בכרמיאל הגזענות פחותה בהרבה ממה שקורה בארץ, בעיקר ברמה החברתית אישית.

היא קיימת ברמת המוסדות הרשמיים, התייחסות של שילוב אקדמאים למשל בתפקידים דוגמת מחלקת הרווחה שרואה בעובדים הסוציאליים ממוצא אתיופי כמי שאמורים לטפל רק בעדה ולא כעובדים סוציאליים לכלל האוכלוסייה.

היחס של המשטרה גם הוא דומה כאן לזה שבכל הארץ.

על כך הוא אומר: "אני מצפה שיחוקק חוק עזר עירוני שיוציא את הטיפול של העדה שלנו מהרווחה. למה עולים ממדינות אחרות מטופלים במשרד הקליטה ואנחנו ברווחה? זו סטיגמה ואפליה בלתי סבירה".

קסא מעלה סוגיה נוספת המעידה על היחס המפלה של המדינה כלפי הקהילה והיא ההתייחסות למנהיגות הרוחנית, לקייסים, אלו על אף שלומדים במשך שבע שנים עד להכתרתם ככאלה, המדינה אינה מכירה בסמכותם, לדבריו: "המדינה חושבת שהמוסד הזה יעלם אם היא לא תכיר בהם, אבל זה רצון הקהילה והמנהגים שלה ויש לכבד אותם בדיוק כפי שמכבדים סמכות רבנית ורוחנית אחרת".

מאז הראיון עם קסא, הספיקה מועצת העיר בישיבתה מחודש נובמבר, לאשר את הוצאתם של התושבים בני העדה מטיפול כולל במינהל הרווחה.

ההצעה כפי שהתקבלה ומיושמת היום מעמידה את הטיפול באזרחים בני העדה כמו כל אזרח אחר, כל אחד על פי עניינו יטופל במחלקה הרלוונטית.

על הקמת התאטרון הוא אומר: "אני רוצה שיכירו את התרבות העשירה שלנו.

אנחנו לא מסכנים, ההפך הוא הנכון.

הרוב אינו מכיר אותנו ואת התרבות שלנו כי מדובר בעדה מאוד שקטה."

במשך כחצי שנה פעלו ברחוב חמישה צעירים, שם החלו את צעדיהם הראשונים, כעת משנתן להם מקום מוסדר במתנ"ס מגדים שבשכונה ה'מערבית', הם בטוחים שיצטרפו אליהם עוד צעירים.

הגענו לחזרות לפגוש את הקבוצה, להתרשם מהעבודה שלהם ולהכיר כל אחד מה"משוגעים לדבר".

מן ראובן המוכרת בשם החיבה מנה, אחת היוזמות והמייסדות.

בת 34 , ילידת כרמיאל, למדה בבית הספר יסודי 'אלון', תיכון 'מגדים' (היום פסגות), בצבא שירתה כמש"קית קישור וגיוס בכנף 1 של חיל האוויר.

היום סטודנטית לתואר ראשון בחינוך והקהילה במכללת 'כנרת', מתגוררת זמנית בטבריה בשל כך אך מקפידה להגיע לחוג כל יום שני.

מנה, למה תיאטרון?

זה משהו שבא לי מבפנים, ברגע שפגשתי את אורי והתחלנו לדבר החלטנו ללכת על זה.

אני מאוד נהנית מהעבודה עם החברים ומהלימוד.

אני בטוחה שנעשה דברים נפלאים, ברמה וגם נעביר מסר של היכרות עם הקהילה שלנו.

בנימין פקדו בן 34, מוגדר כ"דבק" של הקבוצה.

גם הוא נולד בכרמיאל, למד בבית הספר היסודי 'האיריסים', תיכון בית ספר 'כרמים'.

בצבא שירת כמכונאי מטוסים ותומך לחימה.

במשך שירותו הצבאי זכה לקבל שלוש תעודות הצטיינות.

היום הוא עובד במערך הבטיחות של רכבת ישראל בכרמיאל.

בנימין למה דווקא תיאטרון?

הכי מעניין, אני אוהב לשחק, זה משהו שבא לי מבפנים זה חלק ממני.

רות מקונן בת 34, מעצבת פנים, עצמאית וגם עובדת בנוסף כשכירה בתחום.

מתגוררת כרגע במושב שזור השכן עם בן זוגה, שעלה לארץ ממדינות חבר העמים.

גם רות כמו חבריה נולדה בכרמיאל, למדה בבית הספר היסודי 'אשכול', תיכון 'הורוביץ' ו'מגדים'. בשירותה הצבאי משקית קורסים חיל האוויר בח"א 6.

למדה עיצוב פנים בסטודיו 6b- והתמחות בהום סטיילינג .

על העיסוק בתאטרון היא אומרת: "יש דברים מאוד מעניינים בתרבות שלנו, אבל הכל נשאר אצלנו, אנשים לא כל כך מבינים למה.

יש גם הרבה מקרים בקהילה שרק דרך תיאטרון אפשר להעביר וזה מה שאני הייתי רוצה".

עודד מוורטה בן 19 הוא הצעיר שבין המשתתפים, ניכר בו שמשחק זה משהו שהוא נולד איתו. מוכשר באופן יוצא דופן, מבריק שעתידו בתחום לפניו.

כרגע הוא עובד למחייתו, ונמצא בהליכים לקראת גיוסו לצה"ל.

מוורטה מעיד על עצמו שהיה "ילד בעייתי".

טובה גבייאו בת 47 אמא ל-3 ילדים, עוסקת בחינוך בלתי פורמלי בבתי ספר כמגשרת חינוכית וכמנחת קבוצות.

בנוסף לכך עובדת עצמאית כמרצה על התרבות האתיופית וכותבת ומשווקת ספרי ילדים, הספר הראשון נקרא "הצמות של למלם", הספר השני "שמלת החג של טרויה", היא אחת המשתתפות המסקרנות, מעין אחות גדולה לקבוצה.

למה תאטרון?

ליהודי אתיופיה יש תרבות והיסטוריה עשירה מאוד שהחברה הישראלית אינה מכירה.

לפי דעתי התאטרון הוא אחד הכלים החשובים להנגשת התרבות והסיפורים של הקהילה לקהל הרחב.

על ידי כך גם נתרום לקליטה טובה ולשילובם של בני הקהילה בחברה.

הציפיות שלי מקבוצת התאטרון הוא שנצליח בהובלתו של אורי אבירם, ליצור תאטרון משמעותי ושנדע להציג את התרבות הנפלאה שלנו בגאווה.

משתתף נוסף הוא מנשה אמבאי בן 34 שנולד בכרמיאל, כשהיה בן 12 עברה משפחתו לדרום הארץ, לעיר שדרות, אך לפני שלוש שנים חזר לעיר הולדתו.

את לימודי התיכון כבר עשה בפנימיית כפר גלים.

בצבא שירת בגבעתי.

על חזרתו לעיר הוא מעיד "תמיד ביקרתי גם בשנים שלא גרתי כאן.

לא היה נתק.

שמרנו על קשר עם חברים, עם אחדים מהם למדנו בפנימייה".

אמבאי הוא בעל כשרון רב במוסיקה, הוא בעיקר עושה מוסיקת ראפ.

לתיאטרון הגיע דרך אבירם וקסא, ועל כך הוא אומר: "אני נהנה מאוד בתיאטרון, זה מקום מאוד מגבש, אני שמח שיש מסגרת כזאת, זו הפעם הראשונה שיש דבר כזה בעיר".

מנהל שלוחת המתנ"ס, אריה שחר שתחת כנפיו הגדולות קם התאטרון אומר: "פגשתי את יצחק קסא בעירייה, הוא סיפר לי שהוא מחפש מקום לתיאטרון אתיופי.

הצעתי לו חדר בשלוחת מגדים ללא עלות.

מאחר ואני מאמין כי אחד האתגרים והתפקידים של המתנ"ס הוא להוות גוף קהילתי, מצאתי לנכון ליזום פעילות משותפת גם בעבר.

חשוב לנו מאוד שהמתנ"ס יהיה חלק מהקהילה במרחב בו הוא נמצא.

באמצעות התיאטרון ניתן להכיר את החיים וההווי של הקהילה האתיופית".

לקראת חנוכה הקרב, שחר מקווה כי תוצג הצגה ראשונה עבור תלמידי בית הספר 'פסגות' הסמוך לשלוחה.

אורי אבירם מסביר על התיאטרון הקהילתי

בתיאטרון, העבודה מתמקדת בקבוצה בעלת מכנה משותף.

הקבוצה הופכת לקבוצת שחקנים בזכות תהליך הנעשה דרך כלים תיאטרונים.

בתהליך העבודה מעלים המשתתפים חומרים מעולמם האישי, מתנסים בתיאטרון ובדינמיקה קבוצתית, ולבסוף מעבד הבמאי את החומרים והטקסטים לכדי הצגה, אשר תוצג בפני הקהילה המקומית ותהווה מפתח להתמודדות עם בעיות הרלוונטיות לכל משתתף בקבוצה, לקבוצה כולה וכן לקהילה.

באיזו דרך פועל התאטרון הקהילתי?

התהליך התיאטרלי קהילתי מבוסס על גיבוש קבוצה יוצרת.

הקבוצה מתרגלת טכניקות תיאטרון בסיסיות המאפשרות לה למצוא דרכים חדשות לביטוי אישי. מתוך כך מתגבשת אמירה בימתית שמבוססת על ניסיון החיים של הקבוצה לכדי הצגה.

ביטוי זה מעביר מסר אל הקהילה ומנסה לשנות אותה דרך כך.

במובן זה ניתן לראות את התיאטרון הקהילתי ככלי מכוון שינוי- אישי, קבוצתי וחברתי.

הקבוצה נפגשת עם מתודות שונות של הפעלה קבוצתית-יצירתית המשתמשות בתנועה, במלל, בשירה, בשתיקה ובאמצעים רבים אחרים שאינם מצויים בשגרת היום יום שלהם בקהילה ויכולים לשבור מחסומים של שפה, גיל ומוצא.

צילומים: אלכס הובר

אורי אבירם צופה על עבודת השחקנים 

מנה ראובן, רות מקונן, אורי אבירם, עודד מוורטה, בנימין פקדו, יצחק קסא 

רות מקונן, מנה ראובן ויצחק קסא בתרגיל