"נותנים עכשיו גם לשחורים האלה להיות קצינים ?"

"למה אנשים לא רואים איזה מקסימה וטובה את , מה אכפת להם באיזה צבע את? "

בגיל 22 קצינה במילואים, עובדת בחינוך משתתפת בכל דבר בו היא יכולה לתרום ולהשתתף בו ועדיין חווה את הגזענות הקשה הזאת,

עדן זמרו מזמינה אותנו כחברה להתעורר !

עדן זמרו בת ה-22 פעילה חברתית בקבוצת פעילים צפונית המקיימת מעגלי שיח ופאנלים במגוון נושאים הקשורים בגזענות וביחס כלפי העדה האתיופית, מי שרוצה לדבר על הנושא הם שם מאמינים שצריך לעורר את החברה ולדבר.

עדן גדלה והתחנכה בכרמיאל, כיום גרה בקיבוץ משמר העמק ועובדת כמדריכה בחינוך הבלתי פורמאלי עם ילדי הקיבוץ. לאורך כל הדרך שואפת להיות טובה ביותר כפי שהתחנכה בבית אמא. בשנות התיכון למדה בקונסרבטוריון השתתפה במקהלה וניגשה לבגרות בפיתוח קול שירה קלאסית וזמר עברי בצבא עברה מסלולים מגוונים ומאתגרים: מדריכת הנדסה קרבית, בה"ד 1, קצינת הדרכה על רק"ם (רכב קרבי משוריין), קצינה של מדריכות חי"ר וקצינת הדרכה ביחידה מסווגת. בחורה מרשימה, כריזמטית בעלת שטף דיבור מרשים המזמינה אותנו לשיח היכרות מנפץ סטיגמות גזעניות של "האתיופית השחורה".

ספרי על מקרה אחד או שניים בהם חווית בגזענות שהופנתה כלפייך, איך הגבת?

זה נע על הרצף, הערות קטנות שאני, כביכול, מבליגה עליהם וחוויות קשות יותר .

זה לעלות על אוטובוס במדים ולשמוע "נותנים עכשיו גם לשחורים האלה להיות קצינים ?"

או בזמן תורנות מטבח כצוערת אני שומעת בן אדם צועק "הופה הביאו עוד עובדת שחורה למטבח" אני זוכרת שהייתי כל כך בהלם רציתי לשאול אותו "תגיד לא העלת על הדעת שאני צוערת"? למה אתה כל כך מופתע?

במסגרת קייטנת החופש הגדול ליוויתי כמדריכה מספר ילדים לשירותים , כשסיימו עברתי בתאים לראות שלא שכחו דבר , כשיצאתי מהמקום אישה מבוגרת צעקה אליי : "אולי תעשי את העבודה שלך? מטונף פה ואפילו אין נייר!" הייתי בהלם , לא הגבתי כי אני מדריכה ולא רציתי שהילדים ייחשפו לסיטואציה, טובתם הייתה חשובה לי יותר.

ומעבר לאמירות מפגש עם דעות מפלות של אנשים בעלי עמדה ומעמד כדוגמת רב מכובד שהביאו אלינו לתיכון, רב ששלל את יהדותם של יוצאי אתיופיה ובקשו ממני ומשאר התלמידים לקום בפניו כאות כבוד, לא קמתי.

הפגנות בהם השתתפת? מה חווית? האם הרגשת שהמסרים הועברו?

השתתפתי מעט במאבק להשבת אברה מגיסטו יחד עם אחותי שהיא מאוד פעילה, אך המחאה הראשונה שלי הייתה אחרי שיהודה ביאדגה נורה למוות על ידי שוטר, הקונספט היה מחאה שקטה הלכנו ברגל מכיכר עזריאלי עד כיכר רבין, מחאה מרגשת שקראה לצדק שהראתה את החינוך שקבלנו מבית את הנועם והכבוד והשיח ושאפשר לפתור הכל בצורה נעימה. אמרתי לעצמי "וואוו זה יעשה שינוי"! אך בסוף המחאה ,למרות שהרוב המוחלט התפנה ורק בשוליים הייתה התפרקות של כמה בודדים, זה מה שנלקט מכל המחאה. למחרת בבוקר העיתונות פרסמה את תמונות האלימות ולא שום דבר ממה שהיה החלק הארי של המחאה ושריגש אותי, זה היה שברון לב !

מחאה הנוספת שהשתתפתי בה היא המחאה שצצה בכל הארץ, אחרי שקצין משטרה ירה למוות בסולומון טקה, וזו הייתה מחאה שונה לגמרי, לא היה מארגן לדבר הזה, אנשים יצאו באופן ספונטני לרחובות עם המשפחה והחברים ליד מקום מגוריהם.

מצד אחד חוויתי דברים מדהימים, אנשים שעצרו וישבו לדבר אתנו ומצד שני חוויתי אטימות ,אלימות ויחס מזעזע גם מצד המשטרה וגם מצד אנשים, הרגשתי שחיי לא מספיק חשובים.

מהי תכנית תל"מ שאת משתתפת בה?

תל"ם (תעסוקה, לימודים, מגורים) היא תכנית משותפת של התנועה הקיבוצית והמשרד לשוויון חברתי שמטרתה לשלב בוגרים יוצאי אתיופיה, בגילאי 20-25, בקיבוצים ולהכינם באמצעות קורסים לקראת לימודי המשך אקדמאיים או מקצועיים. אני גרה ועובדת עם הילדים בקיבוץ ולומדת לקראת הלימודים האקדמאיים.

אני רוצה ללמוד מוסיקה ב"רימון" וכיום באמצעות התכנית מתכוננת לכך, לוקחת שיעורים עם מורה למוסיקה בקיבוץ ומשתתפת בקורס "ברימון". התכנית המדהימה מאפשרת לנו להתמקד בעצמנו ולהתכונן לקראת העתיד. אנחנו אמנם "צברים" אך ההורים שלנו עדיין בגדר "עולים" ויש בנו את הרצון להישאר בבית ולעזור למשפחה, ואז עלולים להיכנס למערבולת הזאת שמרחיקה אותך מהלימודים, התכנית מאפשרת לך להתמקד בעתיד שלך, לעסוק ולהשקיע בעצמך לקראת העתיד לצד פתיחות והבנה של התכנית לצרכים האישיים והמשפחתיים.

מהו קמפיין face_it# שאת משתתפת בו ?

קמפיין שמשתתפים בו עשרות גולשים, רובם בני העדה האתיופית במטרה להראות את הדברים האמתיים מחיי היום יום, לספר על תופעות הגזענות שחווינו, לא להמשיך להסתיר ולהתבייש, להעיר את הציבור למה שקורה מתחת לפני השטח כל כך הרבה שנים. לעורר מודעות ולנפץ את תגובת ה"וואוו לא ידענו" בקרב הציבור.

מה המסר שאת רוצה להעביר הלאה?

גזענות קיימת בכל מקום ואני רוצה להעלות את המודעות .

בעיני הכוח שלי זה הדבור, מה שחשוב זה תמיד להזמין לדבר בכל דרך, בפייס, בטלפון, תבואו תכירו אותי מי אני מה אני. נמאס לנו להיות ילדים של אף אחד, יש לנו הורים, יש לנו משפחות ואנחנו חכמים ומצליחים וההורים שלנו חינכו אותנו על האמירה שאתם תהיו אזרחים טובים ואתם תועילו לחברה ואתם תלמדו ותוכיחו את עצמכם ואין סיבה שאף אחד יפגע בכם והנה אני בגיל 22 קצינה במילואים, עובדת בחינוך משתתפת בכל דבר שאני יכולה לתרום ולהשתתף בו ועדיין חווה את הגזענות הקשה הזאת.

האם את חושבת שאת ילדייך תוכלי לגדל כבר בחברה סובלנית יותר?

מצד אחד הילדים המדהימים בקיבוץ, כשסיפרתי להם על מה אנחנו עוברים התגובות שלהם היו מדהימות ומחזקות ובשיא התום שאלו אותי "למה אנשים לא רואים איזה מקסימה וטובה את, מה אכפת להם באיזה צבע את? " זה נותן לי מוטיבציה ואמון ,זה חינוך הדור לעתיד.

מצד שני הגזענות קיימת בכל מקום בחברה, יש עוולות רבות שצריך למחות עליהם, מחאה לאורך ההיסטוריה הובילה לשינויים, המחאה בועטת. כשאני פותחת את הפייסבוק וקוראת אמירות הקוראות לנו לחזור לאתיופיה, מכנים אותנו ברברים ואתם רעל במדינה ואלו אנשים שחיים אתנו עובדים אתנו אני מרגישה שצריך להעיר את החברה!

מי מהווה עבורך מודל לחיקוי ולהשראה?

חד משמעית המשפחה שלי, אני באה ממשפחה חד הורית, אמא שלי הכי מדהימה שיש עשתה מעל ומעבר עבורנו, עבדה בכל עבודה שיש, גידלה וחנכה אותנו להיות הכי טובות שיש, כלפי עצמנו וכלפי אחרים. אני האחות הרביעית במשפחה שהיא קצינה, כולנו חונכנו לתרומה לחברה. תמיד ראיתי את האחיות שלי כדוגמה, שאומרות לי להיות מעורבת, לקרוא עיתונים, לתרום ולהיות טובה לאחרים ולא רק לעצמי.

גדלנו בבית שהמסר בו היה שאם משהו מפריע לך תקום ותעשה ,אין מישהו אחר שיעשה, קום אתה ואחרים יצטרפו אליך.