כותרת
> C;
1/1
דת בקהילה

נשנושבועי - פרשת בשלח

כרמיאלי דת בקהילהפורסם: 06.02.20 , 12:30ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:

אימרה שבועית:
תקומתו של העץ איננה מושרשת בענפים ובעלים ובפירות המפוארים - אלא בשרשיו, שהם מחוזקים במקום אשר הרוחות והסערות לא תגענה שמה. כן הוא האדם. כל זמן שהוא נצמד לשרשיו הרוחניים - שום רוח לא תעקור אותו ממקומו. {רבי שמשון רפאל הירש}

סטטוס שבועי:
"כי האדם עץ השדה" {דברים כ', י"ט}. פסוק זה מקשר בין תכונות העץ לאדם,
אסור למדוד עץ מידי יום כדי לבדוק עד כמה צמח והגביה. אוי לו לאיכר שמידי יום יוציא את השתיל הרך ממקום הנטיעה, כדי לבדוק כמה גדל העץ הקטן. כזה הוא האדם. התפתחותו הרוחנית אינה ניתנת למדידה בכלי המדידה הרגילים. כל הרגל שלילי הטבוע בו ניתן לשינוי, אך בדרך ארוכה, והיא משתרעת על פני שנים ותקופות חיים.
תכלית בואו של האדם לעולם היא כדי לשפר את לבו ומידותיו. רק בהצטרף יחדיו עשרות ומאות פעמים שעשה את הדבר מתוך מחשבה ורצון לבו, יזכה לשינוי המבורך. לא אחת, בהיות האדם מחשב היכן הוא אוחז, יתקוף אותו יצרו ויאמר כי אין עמו מאומה, ינסה לייאש ולרפות ידיו, אך החכם עיניו בראשו, וכעין הצמיחה הפיזית של הילד, גם היא הרי אינה ניכרת יום יום, כך הצמיחה הרוחנית של האדם הבוגר. כי כעץ השדה, כך הוא האדם!

ציטוט שבועי:
אם נפשך טהורה, עזוב תעזוב את העיר על שאונה והמונה, והשכמת בבוקר, ויצאת אל פני השדה אשר ברכו אלוקים וראית את ההוד אשר אצל יוצר ליצורים. ושמעת לחש השיבולים, שיח הענפים, שירת דומיה של כל ציץ, כל פרח, כל עוף, כל כנף. ראה! על הכל שפוך חסד אלוקים, הכל מלא טהרה וטוב. {הלל צייטלין}

סיפור שבועי:

'שירת העשבים' / הרב אריה לוין זצ"ל

זכרתי ימים מקדם משנת תרס"ה שזכיתי בחסדי העליון יתברך שמו, לעלות על אדמת הקודש ביפו. שיחרתי בראשונה את פני רבינו הגאב"ד (הרב קוק) זצוק"ל, קיבלני בסבר פנים יפות כדרכו בקודש לכל אחד, שוחחנו בדברי תורה.
אחרי תפילת מנחה גדולה יצא רבינו, כדרכו בקודש, לשוח בשדה ולצמצם מחשבותיו, ואני התלויתי איתו. בדרך קטפתי איזה עשב או פרח, והזדעזע רבינו ואמר לי בנחת כי הוא נזהר מאד לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח שיכול לגדול או לצמוח, כי אין עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה ואומר לו גדל. כל ציץ עשב אומר דבר, כל אבן לוחשת איזה סוד, כל הבריאה אומרת שירה...

פרשה שבועית:

פרשת בשלח / 'ניגודים'

"וירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם חונים על הים כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו על פי החירות לפני בעל צפון" {שמות י"ד ט'}.

בפרשת השבוע פוסעים בני ישראל פסיעות חירות ראשונות. בפרשה זו החל המסע הגדול אל החופש. והנה, כבר בתחילתו שלח העם מבטים רבים אחורה. מבטים של נוסטלגיה לעבר ארץ השעבוד שננטשה.
כך הופכת פרשה זו לתצלום מדויק של אופי העם. כל תהפוכות רוחו, על הניגודים הקוטביים הטמונים בו, משורטטים בפרקיה בקווים ברורים. זהו עם, המסוגל להעפיל אל רגעי שגב, המרוממים את הרוח, לגלוש מיד, בחלוף סערת ההתרגשות, במדרון הנרגנות הקטנונית, אל תלונות בטון זועף, אל חוסר אמונה וחוסר סבלנות.
פרשה זו מתארת גם את המענה האלוקי לתלונותיו המגוונות של העם.

אחד הרגעים היה הרגע שלפני קריעת ים סוף, שהיה רגע של אימה. בני ישראל ניצבו על שפת הים, ודרכם קדימה חסומה. בעורפם נשף כבר האויב המצרי הרודף "אחריהם וישיגו אותם חונים על הים כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו" {שם י"ד ט'}. ואף המדבר "סגר עליהם" {שם ג'} מכל צד – המצוקה היתה גדולה. במחנה ישראל שררה תחושה של סוף קרב ובא. על כן, שותפים אנו לחרדתם, ומוצדקת בעינינו יראתם וצעקתם אל ה' {שם י'}. גם תלונתם, שתובלה בסרקזם ובאירוניה "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר" {שם י"א}, מובנת לנו היטב.

והנה, מתחולל הנס, והים נבקע לשנים. נחשון בן עמינדב, נשיא לשבט יהודה, בז לסכנה ונשמע לצוו האלוקי, האומר: "דבר אל בני ישראל ויסעו" {שם ט"ו}. הוא קופץ לתוך הים, גורר אחריו את שבטו כולו, וכל ישראל נסחף אחריו. ואז – נקרע הים, מול עיניהם המשתאות של בני ישראל, והם צועדים בו עתה בבטחה אל עברו השני.
מה היתה הרגשתם ברגע המעבר המופלא?
מדרש מעניין איננו מחמיא במיוחד ליוצאי מצרים, לעוברים בים סוף:
'…וכן הוא אומר {תהלים ק"ו ז'}: "וימרו על ים בים סוף" מהו שתי פעמים? אלא על הים המרו… ובים סוף מנין שהמרו? אלא כיון שירדו לתוך הים, היה מלא טיט, שהיה עד עכשיו לח מן המים, והיה בו כמין טיט… והיה אומר ראובן לשמעון: במצרים – בטיט, ובים – בטיט. במצרים – בחומר ובלבנים, ובים – חומר מים רבים'. {מדרש רבה שמות כ"ד א'}.

ברגעים אלו בולט הניגוד העצום בין המאורע הנדיר לכשעצמו, לבין התגובה האנושית עליו. לא תמיד קולטת הנפש כדבעי את ההתרחשויות. אם הלב הוא קטנוני במהותו, אנוכי ו'מקטר', יישאר כזה, גם אם ירעיפו עליו כל טוב העולם. גם ברגע הנס לא טעמו את טעם ההתעלות והפליאה. גם בעת שהמופלא מכל מתחולל למענם, חיפשו אך ורק את הנוחות הפרטית, המקצצת כנפי כל חזון. ורק הלב המורכב והמפותל יכול היה להצמיח – אצל חלק מן העם – את ההשוואה האבסורדית בין טיט ים סוף לטיט השעבוד במצרים ('והיה ראובן אומר לשמעון: במצרים – טיט ובים – טיט'), בלי לשים לב שכעת הם בוססים בתוך הטיט המציל אותם ממוות בטוח.

זו תמצית הפרשה, פרשת הניגודים בנפש העם. ניגודים, שחושפת התורה – למעננו – בלא משוא פנים. אין מטרת החשיפה להפוך אותנו – בני הדורות המאוחרים – לשופטי אבותינו. הדברים לא נכתבו, כדי שנדון ונחרוץ משפטו של דור גדול ודגול זה, שזכה לגאולה ולמעמד הר סיני. הפקת הלקחים המתבקשים בעבורנו, היא מטרת הניתוח, התיאור והנצחת קורות הדור ההוא.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

נטיעה שבועית:

נטוע ולא תקוע...

ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, עוסק בשבחה של ארץ ישראל. ביום זה, לאחר שעברה התקופה של רוב גשמי החורף, מתחדש כח האדמה להניב את תנובתה ולהוציא את פירותיה, ולהראות את שבחה.

גם האילנות עצמם כבר אצרו בתוכם את יכולתם העתידית לפרוח, בתקופות האביב והקיץ המתקרבות. רוב שבחה של ארץ ישראל נאמר על פירות האילן: "ארץ חיטה ושעורה, גפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש" {דברים ח' ח'}. היום בו אדמת ארץ ישראל מחדשת את כוחותיה, יום שמחה הוא לעם ישראל, שהם נוחלי הארץ ואוהביה.התורה ממשילה את האדם לעץ השדה. אחד הדימויים הבולטים שבין האדם לעץ, הוא הקשר אל מקור יניקתם. עיקר האילן נעוץ בשורשיו. השורשים הם צינורות היניקה המזינים את האילן, והם גם אלו המעניקים לו את חוסנו ויציבותו. בהעדר שורשים, האילן מתרועע, ובהגיע רוח עזה הוא נעקר.

בנקודה זו מוצאים אנו דמיון בין האדם לבין עץ השדה. האדם, בדומה לעץ, חייב להיות קשור לשורשיו. אם כי בתחום זה מצוי גם שוני משמעותי בין עולם הצומח לאדם.הוויית העץ נתונה בעולם החומר, שכן זהו המישור שהועיד לו הבורא. לא כן האדם, המרכיב העיקרי שבאדם אינו גופו החומרי, אלא נשמתו שנחצבה מגנזי מרומים.לשניהם, לאדם ולאילן, שורשים המצמיחים ענפים ופירות. שורשי האילן טמונים באדמה וככל שיעמיקו בה הם יעניקו לאילן יתר יציבות וכוחות יניקה, כך גם שורשיו של האדם - מוצאם באבות אבותיו ואמותיו, ומשם נובעת יניקתו.ניתוק כלשהו ממקורו המשפחתי מסורתי פוגע בהוויתו האמיתית של האדם. אמנם הגוף עדיין ממשיך לתפקד, אולם לא זהו עיקר האדם. הנתק משורשיו הקדומים, כמוהו כעץ הנכרת משורשיו. גם עץ הנעקר משורשיו, עדיין יש לו דמות ומראה עץ, גם תכונות מסויימות של העץ ניכרות בו, אך שוב אין הוא עץ. כך גם האדם. שורשיו הם מקור חייו, ובלעדיהם ניתק מקור חייו האמיתי. מאידך, ניתן לחזק שורשים אלו, להרחיבם, ולחיות חיים שורשיים יותר.

שבת שלום – חג אילנות שמח – יהונתן גרילק