אימרה שבועית:
ויחזק הרעב בעיר, ולא היה לחם לעם הארץ, ותבקע העיר. {מלכים ב' כ"ה ב'}
סטטוס שבועי:
מדי שנה אנו חוזרים ונזכרים בחורבן זה, חורבן שפצעיו עדיין לא הגלידו. בכל תאריך המציין שלב נוסף של החורבן, אנו עוצרים וגוזרים צום, ומכאן יוצאת קריאה להתבוננות ולתיקון המצב גם באופן פרטי ואישי.
אין גזרה שלא ניתן לשנותה - הכול תלוי בנו. גם בשלב מתקדם, גם כשלכאורה הכול נראה אבוד, אם נשכיל להתעלות ולשפר את מצבנו הרוחני - תבוא הישועה!
ציטוט שבועי:
האוויר מעל ירושלים רווי תפילות וחלומות כמו האוויר מעל לערי תעשייה כבדה. {יהודה עמיחי}
סיפור שבועי:
יומן מצור / מנחם צבי קדרי
היום נודע לאוכלוסייה שחזית ירושלים הוכתה במהלומה כבדה חדשה: העיר העתיקה נפלה… המגינים נכנעו לאחר חצי שנה של התנגדות והתגוננות גבורה, כשעמדו מעטים נגד רבים, בלי נשק וציוד מול האויב המצויד יפה. מעניין אמנם, כי מפלת העיר העתיקה לא עשתה רושם מעציב כל-כך על העיר כמו המכות הקשות הקודמות (גוש עציון, שייך ג'ראח וכו'), כאילו היה אפשר להרגיש מין הקלה ונשימה לרווחה: סוף סוף נגמר הדבר, הנשים והטף ניצלו, רוב המגינים נשארו גם כן בחיים, אפילו אם יהיו קצת בשבי; ברוך השם, גם בשביל זה – בערך כך דעת האדם הירושלמי הפשוט.
בפינת רחוב הרב קוק אני רואה פתאום את הזקן התימני יושב על יד הקיר וקורא בשקידה פלאית בזוהר הקדוש; אצלו לא חל כל שינוי, הוא ישב וקרא כאן לפני המצור, המשיך בשעתו במקום בעת הסכנה, תוך ההפגזה הכבדה ביותר, ומוסיף לשבת פה גם כעת.
לבחורים במעון הסטודנטים שברחוב יפו הייתה כובסת פרטית, אישה כורדית שבאה תמיד לקחת את הכביסה וכעבור יומיים החזירה אותה נקייה ומסודרת יפה. (…) כל פעם שהיא שמעה על נפילת צעירים, לבה כאילו נפל בקרבה. אין לה ילדים, אבל כל צעירי ירושלים שלה הם, והיא מרגישה כאב וצער על אבידת כל אחד מהם… כששאלנו אותה: מתי תביאי את הכביסה הנקייה, היא ענתה, בהסבה את עינייה כלפי מעלה: האפשר היום להגיד מתי אבוא? השם יודע אימתי אוכל לבוא. (…) בפעם האחרונה, ימים ספורים לפני הפסקת-האש, היא לקחה את הכביסה, אבל לא הביאה אותה עוד… פגז זדוני פגע בה… בעלה הביא את הלבנים הנקיים שלא זכו להחזרתם בידיה… הרבה היו חלליך ירושלים; כולם במילוי חובתם נפלו, מי בהגנה, מי בעבודה… הלוואי וכיפרו על חטאינו!
השבת הזאת הייתה מלאת מאורעות, יום היסטורי בתולדות היהודים: הוכרזה מדינת ישראל ומיד הכירו בה אמריקה ועוד 38 ארצות. אולם, שתי פנים למטבע: צבאות ארצות ערב התחילו בפלישה מכל הכיוונים וכבר יש תוצאות מרות לפלישתם: כמה נקודות יישוב נכבשו על ידם… בגוש עציון נסתיים הקרב כליל. כל הגוש נכבש ולוחמיו נלקחו בשבי. הוי, עמל בן עשר שנים עלה כאן בתוהו! שלוש נקודות של הקיבוץ הדתי, שאליהן היו נשואות עיני הנוער בגולה, נמחו מעל פני המפה… אוי, מה היה לנו! (אני צמא מאוד ואין בבית טיפת מים, עלי לרדת לרחוב, אולי אוכל לשתות משהו, על כן נאלץ אני להפסיק את הכתיבה).
מנת הלחם הורדה למאה וחמישים גרם ובעוד כמה ימים תופחת למאה גרם לאיש; מילא, זה ממש רעב, אבל אפשר עוד לסבול!
במהלך ההפוגה השתפר המצב באופן משמעותי. תמורת העבודה משלמים כל יום ארבעים גרוש וארוחת בוקר וערב. על ידי הסידור הזה זכיתי כבר לאחר יומיים להרחיב את חגורתי וכך אינני יכול להתלונן על רעב.
באמת נראה מהעיתונים, כי בתל אביב יש עוד חיים, למרות הכול. רק היום אסרו על הקהל את היציאה לים; התיאטרונים והקולנוע מציגים כסדרם וכדומה (…) רק בירושלים יושבים זה חודשים במשמר, בחזית. ראשונה לניסיון היא העיר ירושלים, אולי תהיה גם ראשונה לגאולה?!
פרשה שבועית:
פרשת ויגש / 'מסע גיבוש'
"אלכה ואראנו בטרם אמות" {בראשית מ"ה, כ"ח}.
עיני יעקב אורו מחדש. לאחר עשרים ושתיים שנות סבל, אבל ודכדוך, זכו אוזניו הישישות לשמוע כי 'עוד יוסף חי'. זקנותו זכתה לתשורה נאה שלא חלם עליה. גדולה היתה מתנת האלוקים, עצומה ורבה מכל מה שהעז לקוות.
געגועים עזים ניעורו בליבו. כך ירדה משפחת יעקב למצרים. רוח טובה שרתה עליה לקראת איחוד המשפחה מחדש, והכול השתתפו בחדוות האב הזקן שמצא את בן זקוניו האהוב.
עם זאת, שטה בשמי שמחת המשפחה עננה של דאגה סמויה. בלב אבי האומה פנימה, כרסם הפחד העמום, הספק הגדול מפני העתיד. אנו יודעים על כך רק משום שהאלוקים שנגלה אליו, על גבול ארץ ישראל 'במראות הלילה', ביקשו לא לפחוד: "אל תירא מרדה מצרימה" {שם מ"ו, ג'}.
יעקב אכן פחד. הוא ידע היטב שירידתו הינה תחילת הגלות שעליה נתבשר כבר אברהם אבינו בברית בין הבתרים. הוא הבין שירידתו, אשר תעניק לו, אישית, רגעי אושר עלי אדמות, מגשימה באותה עת מהלך היסטורי הכלול במילים שנאמרו לזקנו אברהם: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם" {שם ט"ו, י"ג}. שמחתו האישית היתה מהולה בתוגה לאומית.
מצרים הפחידה אותו. הוא ידע כי לא גן של שושנים מזומן שם לצאצאיו. אולם לא רק הסבל והיסורים, שיהיו מנת חלקם, העכירו את רוחו. בעיקר הטרידה אותו בעיית ההתבוללות. הוא חשש מפני התאזרחות בארץ היאור, מפני התבוללות בתרבות האלילית ובקיסרות הזימה. כלום לא תישכח מליבם המולדת בכנען, או שמא תישאר היא אך זיכרון עמום, ומהותם תהיה 'ישראלים בלב' בלבד?
מנקודת מבטה של ההשגחה האלוקית נראים הדברים בצורה שונה. וכה נאמר לו: "אל תירא מרדת מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם" {שם מ"ו, ג'}.
לא כפי שאתה חושב, יעקב. גיבוש עם חדש מצאצאיך, עם המושתת על מוסרך ועל מוסרם של אברהם ויצחק, לא ייתכן כלל בארץ כנען. דווקא, במולדת העתידית אורבת להם, בראשית הדרך, סכנה של טמיעה. בארצם יגדלו נכדיך ובניהם אחריהם באווירת החופש המדומה השורה שם. הם יתערו, ללא כל מחסום רוחני, בחברה הכנענית ובתרבותה השלטת. במשך הזמן הם ייבלעו בה כליל. בשלב היווצרות העם תשמור אותם כראוי דווקא הגלות במצרים. שם אעשה אותם לגוי גדול, בעל זהות וייחוד משלו. שם, בארץ הפורחת, תיגזר עליהם הבדידות הרוחנית הרצויה. תושבי הארץ יתרחקו מהם, יבוזו להם ולא יחפצו בחברתם (האנטישמיות הוכרה כאן ככח בונה, יוצר זהות יהודית, ולא רק כרעה חולה).
רק לאחר שנות ענות והתגבשות, בתוספת התורה שיקבלו במדבר, ישובו לארץ האבות, חדורי זהות עצמית ונושאי תרבות ייחודית חדשה. תרבות שתשפיע לאחר מכן על העולם כולו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום – צום קל – יהונתן גרילק
