אימרה שבועית:
בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר (תהלים ל"ג) "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם". {מסכת ראש השנה פרק א' משנה ב'}
סטטוס שבועי:
בראש השנה וביום הכיפורים אנו מתפללים על תיקון עולם. שואפים אנו בכל ליבנו שכל הפגמים המצויים בעולמנו יתוקנו, שיתחילו לשרור בעולם סדרים נאותים, כפי שאמנם ייעד בורא עולם לאנושות כולה בתחילת בריאת העולם. כניעה בפני מלכו של עולם והמלכתו עלינו, זהו השער למחוזות האושר.
ציטוט שבועי:
בראש השנה ליבנו ענה בתפילה נושנה שיפה ושונה תהא השנה אשר מתחילה לה היום בראש השנה. {נעמי שמר}
סיפור שבועי:
'נר בחלונך'
שכנו של רבי ישראל מסלנט אבי 'תנועת המוסר, היה סנדלר. לילה אחד עבר ר' ישראל ליד ביתו והנה אור מבצבץ מתוך חלון ביתו, וראה ששכנו מתקן במרץ נעליים.
שאל אותו ר' ישראל: מדוע הנך עובד בשעה כה מאוחרת?
ענה הסנדלר בפשטות: 'כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן'.
חזר רבי ישראל מסלנט לביתו, והסתגר בחדרו במשך שעות ארוכות ושמעו תלמידיו שהוא חוזר פעמים רבות על משפטו של השכן ומוסיף עליו: נר אלוקים נשמת אדם, וכל זמן שנשמת היהודי דולקת אפשר עוד לתקן!
פרשה שבועית:
פרשת נצבים / 'קללה מבורכת'
"ואמר הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה, וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חילה ה' בה. גפרית ומלח שרפה כל ארצה, לא תזרע ולא תצמח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדום ועמורה... ואמרו, כל הגויים: על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת? מה חרי האף הגדול הזה? ואמרו על אשר עזבו את ברית ה'" {דברים כ"ט, כ"א-כ"ז}.
מרק טווין ביקר בארץ הקודש בשנת 1867, ואת רשמי הביקור פרסם באחד מעתוני ארצו. בין הדברים מצאנו את המשפטים הבאים:
...אף כפר אחד לא מצאנו לכל אורכו (של הירדן) למרחק 30 מייל מזה ומזה. יכול אתה לרכב 10 מייל בסביבה זו, ולא יקרו בדרכך גם עשרה אנשים. לגבי אזור זה אמורה אחת הנבואות: "והשימותי אני את הארץ... והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה" {ויקרא כ"ו, ל"ב-ל"ג}. אין איש, היכול לעמוד כאן ליד עין מלחה השוממה, ולומר, כי הנבואה לא התקיימה...
את ביקורו 'תיכנן' משה עוד לפני אלפי שנה, כאמור בפרשתנו.
בפסוקים אלו מתייחס משה אל קללת שממת הארץ. משה הוסיף פרט מעניין: "בדור האחרון", יבואו נכרים מארץ רחוקה, ישתאו למראה שממת הארץ וחורבנה, ויתלו חורבן זה בקללות, הכתובות בספר התורה הזה. והנה, גם במקרה זה הגשימה המציאות את דרישת הפסוקים הללו בצורה מרשימה. מרק טווין היה רק אחד מן הנכרים ש'ביצעו את הצוו', ובאו מארץ רחוקה להכיר מקרוב ארץ זו, שזעם האלוקים פגע בה. רבים הם יומני המסע בארץ ישראל, המצויים בספריות, והמעידים על התממשותם של דברי משה...
קללה אחרונה זו המופיעה בספר ויקרא: "והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם" {כ"ו, ל"ב}, טומנת בחובה גם ברכה.
דורנו, הינו עד למידה טובה זו. אנו, הדור ששב לארץ האבות, מצאנוה למזלנו הרב, ריקה ושוממה, פנויה כמעט מתושבים. לו היתה מיושבת על ידי עם זר (כפי שבכל ארצות התרבות התיישבו עמים במקומות אלו, שהוכחדו או התפנו), כי אז לעולם לא יכול היה חלום שיבת ציון להתגשם. קללתה של הארץ היא, איפוא, גם ברכתה הגדולה.
בסקירה לאחור נבחין, שגם שאר הקללות, שהזכרנו בעיוננו בפרשה הקודמת, כך הן. גם בהן טמונה הברכה הגדולה. 'אבסורד' נוסף של ההיסטוריה היהודית.
קללת הפיזור בין העמים הינה גזירה קשה ביותר: 'זו מידה קשה, שבשעה שבני מדינה גולים למקום אחד, רואים זה את זה ומתנחמים' (רש"י בשם המדרש). ה'יחד' הוא מנחם גדול בעיתות מצוקה. חסרונו - הינו חלק מקללת הפיזור.
ועם זאת, נושאת הקללה בכנפיה גם ברכה חשובה. הניידות ההיסטורית של עם ישראל מארץ לארץ, ממדינה למדינה, היא זו שהצילה אותו. פלא העתקת המרכזים התמידית והמתמשכת היא שעמדה לו, ואפשרה את קיומו בקרב העמים. לא יתכן מצב שבו כל שליטי העולם יחליטו ברגע נתון להשמיד את העם בכל מושבותיו. ניגודי האינטרסים לא מאפשרים זאת, הפיזור הוא נס ההצלה הגדול - עד דורנו, דורנו ממש. הנדידה הגדולה במאה הקודמת מאירופה אל חופי הארץ, אל ארצות הברית ואל ארצות דרום אמריקה ודרום אפריקה הניחה, בטרם השואה, את הבסיס להתהוותן של קהילות חדשות.
גם קללת האנטישמיות אינה רק קללה ואסון. קללה זו, שהזכיר משה "והיית לשמה, למשל ולשנינה" {דברים כ"ח, ל"ז}, ושצמחו ממנה כל הלעג, הבוז וההגבלות השונות, שהוטלו על היהודים, גם בה טמונים גרעיני ברכה משמעותיים. עם כל הכאב והמחנק, שחש היהודי במשך כל הדורות, היו אלו אמצעים יעילים ביותר, ששימרוהו וקיימוהו כיחידה לאומית חיה ונושמת. בכל מדינה, בה החלה לנשוב רוח הסובלנות, פרחה במקביל גם ההתבוללות, ומחקה - בשואה שקטה - מאות קהילות יהודיות.
כך כרתו שלושת הקללות הללו ברית, לשמר את עם ישראל במשך אלפי שנים, ולאפשר את שובו לארצו החרבה, החרבה דווקא.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}
התחדשות שנתית:
'היום הרת עולם'
ראש השנה הוא יום חידוש הבריאה. מדי שנה אנו שבים אל אותו יום קדום עם סגולותיו והיבטיו הרוחניים. בכל שנה ושנה חוזרת ונשנית ביום זה בריאת העולם. כשם שלפני הבריאה הראשונה שקל הבורא, כביכול, האם לברוא את העולם? כך בכל שנה הוא שוקל מחדש לברוא את העולם לשנה נוספת.
אופי שיקול הדעת מושתת על אופי השיקול בעת הבריאה הראשונה. בבריאת העולם נברא כל פרט בהתאם למטרה שהוצבה לו מראש. גם עתה חוזר בורא עולם ושוקל: האמנם כדאי לחזור ולברוא את העולם? האם כל אחד מבאי העולם מסוגל למלא את התפקיד המיועד לו? הדיון במצבו של כל יחיד ויחיד הוא דיון נפרד ואישי. אם התשובה לשתי הנקודות הללו - חיובית, ממשיכים לדון אלו כלים יוענקו לנברא ה'חדש', כדי שיוכל להפיק מהם את מירב התועלת המיוחלת.
בחלוקה זו כלולים: בריאות, אושר משפחתי, הצלחה בעניינים כספיים, הצלחה במישור החברתי ועוד. אנו, שראייתנו מוגבלת, אין לנו אפשרות כלשהי להבין כיצד נערכת חלוקה זו. לעתים אנו אפילו עלולים לשאול: מדוע פלוני זוכה לעשירות ואילו אחרים, צדיקים ממנו, סובלים מקשיי פרנסה? נוסף לכך, איננו יודעים מה טומן לנו העתיד בחובו, משום כך, אין אנו מבקשים בקשות מפורטות: 'תן לנו עושר', 'תן לנו כבוד', שהרי אין זה מן הנמנע, שדוקא אלו יהיו לנו חלילה לרועץ.
לכל נברא ניתן תפקיד בבריאה. כל אדם זכאי לקבל את כל הדרוש לו למילוי תפקידו. בתנאי שהוא מכיר בשלטון האלוקים על הבריאה, ובבואו לעולם כדי למלא את שליחות שייעד לו הא-ל.
כך נצהיר בראש השנה: 'בורא עולם הוא מלך מלכי המלכים, המלך היושב על כסא רם ונישא'.
כלומר, אתה השליט הכל יכול, המנהיג את העולם וקובע את גורלו, ואנחנו נתינך הממלאים את פקודותך. חפצים אנו להמשיך בתפקידנו, לכן, אנא, הקצב לנו את כל הדרוש לנו, כדי שנוכל לעבוד אותך בנאמנות ללא דאגות וללא הפרעות, ובכך נזכה ל'כתיבה וחתימה טובה'.
לאחיי ואחיותיי בארץ ובגולה
לקראת השנה החדשה שלוחה לכם זאת הברכה.
שתכלה שנה וקללותיה – תחל שנה וברכותיה
שכל מעשינו יהיו לשם שמים – לעשות נחת לאבינו שבשמים.
'לשנה טובה תכתבו ותחתמו לאלתר לחיים ולשלום'
שבת שלום – חג שמח – יהונתן גרילק
