סיפור השואה של סבתא

סיפור השואה של סבתא - כאשר הייתי ילד, הייתי מבלה המון עם סבתא יהודית ז"ל. סבתא הייתה שמה את משקפיה העבות, כותבת דפים במחברות וזאת כאשר היא מנסה לשחזר את היומנים הקודמים אשר אבדו לה ולאחר מכן מקריאה לי אותם. הייתי יושב שעות ארוכות עם סבתא ובולע בשקיקה את סיפורי האימה והגבורה שלה מהשואה. מסתבר שסבתא שלי הייתה גיבורה. אחות בכורה ל-2 ילדים קטנים, עם הורים שאיבדו תקווה, היה עליה לדאוג למשפחתה, להתחנן לאוכל וגם לשרוד במחנה העבודה שהם נלקחו אליו באוקראינה. בין לבין היינו משחקים בקלפים או שהיא הייתה שרה לי שירי ילדים. סבתא הייתה מלאת שמחת חיים בשבילי. מסתבר שמאחורי הדמות העליזה והצחקנית, סבתא שלי, הסתתר המון. עם רוב בני המשפחה היא לא הסתדרה, הנכדים האחרים תמיד טענו שהיא הייתה אפאטית ולא התייחסה אליהם. סבתא עד יומה האחרון הייתה ישנה כאשר היא מחביאה מספר פרוסות לחם מתחת לכרית, רק למקרה שהנאצים יבואו לקחת אותה בחזרה, אז שיהיה לה מה לתת לילדים בהתחלה. אולי אני זה שמשך את תשומת ליבה, ובגלל זה אני מאמין שהייתי החביב שלה. לעולם לא אשכח את סבתא יהודית, את הניחוח של המאכלים הלבנוניים שהיא הצטיינה בהכנתם (לאחר הגעתה לישראל היא התחתנה עם סבי חיים מורביה ז"ל, ממוצא לבנוני), את הריח החזק של סיגריות ה"אירופה" שהיא נהגה לעשן בשרשרת ואת טוב ליבה. מצורף תמצית של היומן הראשון שהיא כתבה אי שם בשנות התשעים עם סיפורה המצמרר. לעולם לא נשכח ולעולם לא נסלח.

השואה של סבתא

הנני ילידת העיר בקאו שברומניה. נולדתי למשפחה יהודית ממוצעת. בקאו הייתה עיירה בינונית, לא גדולה אך יפיפיה. בעיירה זאת גרו רוב בני משפחתי, גם מצד אבי וגם מצד אימי. בכל החגים כל המשפחה הייתה חוגגת בצוותא, היינו מאושרים ושמחים. אבי היה ספר והוא פתח מספרה בבניין בו גרנו. באותם זמנים היה ייחוס משפחתי ואימי הייתה בת למשפחה מיוחסת בעיר. אני הייתי הבת הבכורה, ושנתיים וחצי אחרי נולדה אחותי בלה. 3 שנים אחר כך נולד פולדי. מצבנו הכלכלי היה באותו זמן מצויין. לא היינו מיליונרים אך לא היה חסר כלום בבית. את שנות הילדות עברנו עם הרפתקאות ועם אושר, בבית הספר סיימתי כיתות א', ב' ו-ג' בהצטיינות. בהיותי בכיתה ד' הכל החל להתפרק. התחילו ברדיפת היהודים וכל אשר היה יפה התכער. למדתי בבית ספר נוצרי ולפתע החלו לחייב אותנו להצטלב ולהתפלל לישו. אני לא הסכמתי, טענתי שאני יהודייה ומאמינה באלוהים ועל זה הוכיתי מכות רצח, כל הילדים אשר אתמול היו חברי, היום הציקו לי והרביצו לי. הייתי באה הביתה חבולה אך לא רציתי להפסיק ללמוד. למורים זה לא הזיז כי ליהודיה מגיעים המכות. המשכתי ללכת לבית הספר, אפשר לקרוא לזה דרך האיסורים, יום יום המצב הורע. קמה מפלגה ברומניה בשנת 1940, קוזיסטים שהיו בעלי חולצות כחולות. המפלגה הייתה אנטישמית והחל הטבח ביהודים. אנשי המפלגה השתוללו ברחובות כל הלילה ובבוקר הרחובות היו ספוגי דם. גופות יהודים פזורות בכל מקום, ביזה בכל חנויות היהודים, בכי של ילדים, אלמנות. אי אפשר לתאר את הסבל והכאב. הפסקתי ללכת לבית הספר עם הרבה צער. יום אחד הופיע בביתנו מפקד תחנת המשטרה בעיר, הוא היה חבר טוב של אבי. הוא הוציא תעודת מעצר לאבי, "יש לי צו מעצר נגדך" אמר מפקד המשטרה, "אך אינני יכול לעשות זאת. כרגע צהריים, אם תעזבו את העיר עד חצות יוטב לכם. אם אמצא אתכם כאן, אני אעצור אותך. היינו כל השנים חברים, תסמוך עלי, קח את משפחתך ותברח מהעיר".

באותו יום החלה האריזה הקדחתנית. ארזנו רק דברים חשובים. את דברי הערך החבאנו בכריות של ביגוד ובמקומות סתר אחרים. אבי המשיך לעבוד עד הרגע האחרון, מפחד שמישהו ירגיש שאנו עוזבים. בליל הבריחה שלנו עזבנו את ביתנו לכיוון יעד לא נודע. נסענו ברכבות ימים ולילות, עברנו דרך אוקראינה והגענו לפולין, שם הייתה משפחה לאבי. כאשר הגענו חליתי במחלת מעיים ועברתי ניתוח, אך זהו רק קצה הקרחון. אבי חלה במחלה קשה שלוותה בחום גבוה ולאותה מחלה לא היה מרפא, אז עוד לא הייתה אנטיביוטיקה. אימי שמעה על פרופסור ידוע בעיר והלכה אליו, אספה את כל דברי הערך שהצלחנו לשמור, ונתנה אותם לפרופסור. הפרופסור לקח את התכשיטים ודברי הערך והזריק לאבי זריקה חדשה שרק המציאו אז, פניצילין. הזריקה הצילה את חייו של אבי. בשנת 1941 המלחמה שוב הגיעה אלינו. מטוס רוסי הופל מעל העיר והתרסק על בניין ברחוב שלנו. הבניין קרס וכל התושבים נקברו תחתיו. הרחובות היו ספוגים דם והנאצים טבחו ביהודים. את כל הגברים החבאנו בעליות הגג, שכן לרוב היו רוצחים את ראשי המשפחה, כי כך למעשה הם היו חורצים את גורלה של שאר המשפחה. הנאצים סיימו לכבוש את העיר והכל התפרק. ראשית קיבצו את כל היהודים בגטו. הגטו הוא בסך הכל רחוב די גדול ובו כמה בתי כנסת ובתי ספר, ורוב התושבים היו יהודים אז הרחוב נקרא "רחוב היהודים". הייתי בסך הכל בת 12 וכעת עול המשפחה על כתפי, שכן לאבי היה אסור לצאת מהמחבוא. הנאצים ציוו על כל היהודים לענוד את הטלאי הצהוב, ואני כמובן לא ענדתי אותו אפילו יום אחד, התחזתי לגויה והתחמקתי מכך. הייתי הולכת למאפיה, קונה מספר לחמים, הולכת מעבר לפינה ומוכרת את הלחם במחיר כפול ומשולש, וכך הייתי עושה בכמה מאפיות. בסוף היום היה לי מספיק כסף לקנות למשפחתי את כל המצרכים הדרושים. אותו דבר עשיתי גם עם נפט. הייתי בת 12 כאמור ואם אני חושבת על כך, ילדה בת 12 סוחבת 20 ליטר נפט בכל יד.... מאיפה היה לי כוח אני לא יודעת, אולי זה כוח הרצון לשרוד. זה נמשך כמה חודשים, התגנבתי כמה שיכולתי דרך הגדר על מנת לעסוק בכל הביזנסים למיניהם. בגטו היהודים קיבלו פעם ביום איזה מים מעופשים עם כמה תפוחי אדמה. למים היה טעם נוראי. הסתובבתי מחוץ לגטו עם הפחד להיתפס. לא פעם ראו אותי מחוץ לגטו חברותי הלא יהודיות ואז המצב היה מסוכן, הן החלו לצעוק "יהודיה! עצרו אותה" ואני הייתי בורחת כל עוד נפשי בי. באחד המקרים זכרו לי דבר מעניין, כאשר עמדתי בתור לקנות לחם במאפיה הופיעה אחת הבנות אשר למדה עמי, אנטישמית שרופה. בהתקרבה אלי ראיתי מה עומד לקרות, והתחלתי לצעוק בקול גדול "יהודיה! יהודיה!" וכל הנערים והאנשים אשר היו במקום התחילו להרביץ לה מכות רצח. נקמתי הייתה גדולה. באותם זמנים אפילו אנשי האמונה אבדו את אמונתם בקדוש ברוך הוא, אם הוא היה יכול לראות מה עברנו ולא השפיע, זאת אומרת שהוא לא היה קיים מבחינתם.

ברכבת

לאחר זמן מה הגיע זמננו. ציוו עלינו לארוז את כל חפצינו ולהשאירם אצל הנאצים, נאמר לנו שנקבל אותם יותר מאוחר. לא דובים ולא יער. מביטה אני על הורי וליבי על דווי, כל עמלם של שנים נערם בשני שקים. עלינו ברכבת על קרון עם עוד משפחה. כאשר הקרונות היו מלאים, יצאנו לדרך. לקרונות היו דלתות משני הצדדים אשר נפתחו רק מבחוץ. הרכבת לעיתים הייתה מאיטה את מהירותה והדלתות נפתחו, מבחוץ עטו עלינו כל האיכרים ובזזו את כל הבא לידם. באחת הפעמים תפסו האיכרים ברגליה של אימי וניסו למשוך אותה החוצה, אך אבי תפס אותה מהצד השני והצליח להחזיר אותה לקרון. איני יודעת מה היה סופה אם היו תופסים אותה. המשכנו בנסיעה המטורפת הזאת ימים כלילות ללא אוכל וגם ללא עשיית צרכינו, יותר גרוע מבהמות. אפילו בבית הסוהר נותנים איזה דלי לעשיית הצרכים, לנו גם זה לא היה. למעשה, זה לא היה כה נורא כי בלאו הכי לא אכלנו כלום כך שגם הצרכים היו מועטים. בכי הילדים קרע את ליבות הוריהם, בכי של רעב, פחד ומצוקה. מסכנים הקטנים הללו. ההורים החלו לבכות בשל חוסר יכולתם לעזור. בכל הזמן היה בליבנו רק תפילה, לעבור את הגיהנום הזה. לא ידענו כי אנו לא בגיהנום, אנו רק בדרך אליו והיא עוד ארוכה.

מחנה ההשמדה

סוף סוף נעצרה הרכבת ונפתחו הדלתות. נצטווינו לרדת וקובצנו בחניון ענק ושם קובצנו כולם. פגשנו שם אנשים מקרונות אחרים. היה שם ים של ראשים, מאות אלפים, חלקם היו שם כבר הרבה ימים תחת כיפת השמיים בגשם ובקור. שם החניון היה אטקי כשם הכפר הסמוך על גבול אוקראינה ורומניה. הגבול הוא למעשה נהר, מצד אחד הכפר אטקי ומצד שני העיר מוגילב. כעת מעבירים אותנו מרומניה לאוקראינה, ההעברה נעשית בחציית הנהר, וכאן התחילה כל הצרה. העבירו אותנו בלילות ברפסודות פתוחות, כל זה בתכנון של הראש הוונדלי הלא אנושי. העמיסו כמות אנשים ובאמצע הנהר התנפלו על האנשים וביקשו את כל דברי הערך שברשותם. אם מישהו לא היה מוצא, מיד היה מוצא את עצמו שוחה בנהר. אלפי אנשים וילדים נזרקו לנהר למרות צעקות ותחנונים מצידם. רבים הסתכלו לשמיים, אולי הקב"ה יביט למטה ויראה מה עושים לצאן מרעיתו, אך הקב"ה אטם אוזניו וסגר עיניו והטבח נמשך. למעשה הייתה כאן מין נחמה, זה היה רק הצבא הרומני ולא הגרמני, אם היו אלה הגרמנים לא הייתי יכולה להגיע ליום לספר על כך. הגיע תורנו לעלות על הרפסודה. אבי גונן עלינו ועברנו את הנהר ללא פגע. כל אשר נשאר בחניון נבזז בתוך כמה שניות, הכפריים לקחו הכל והתעשרו על חשבוננו, הם לא חלמו על העושר אשר נפל בחלקם, ואנו לא רצינו כלום, רק את החיים. הנהר נהפך לבית קברות זרוע גופות, צבעו צבעי דם, ובלילה שחור משחור אלוהים סגר שעריו. אפילו הכוכבים לא יכלו במקצת להאיר את היקום. נאמר לנו להתמקם בעיר מוגילב. היהודים התקבצו בבית ספר שהיה מעט פגוע מן ההפצצות, אך אבי אשר היה נבון הבריח אותנו משם. כאשר הפציע השחר פחדנו להסתובב מכיוון שהמשטרה האוקראינית עשתה יד אחת עם הגרמנים ובכדי למצוא חן בעיניהם היו פי אלף מונים יותר גרועים, הם רצחו ללא הבחנה. בחיפושים אחר מסתור מצאנו בית הרוס ללא חלונות ודלתות, רק חדר אחד פחות או יותר היה שלם. לא חשוב, העיקר מסתור מהגשם. לקור כבר הורגלנו. אבא הבטיח שבמשך הזמן נמצא בית יותר טוב, הוא יחפש עבודה והכל יסתדר, אך לא שפר מזלנו, אבי לא מצא עבודה והסתבר שעל מנת לגור בעיר צריך תעודות, ועל כן איננו זכאים להמשיך לגור בעיר מוגילב. גורשנו מהעיר וצורפנו לשיירה די גדולה שבה היו רבבות יהודים, שוב אנו בדרכים והפעם בתוך אוקראינה. הלכנו במשך לילה שלם עד שהגענו לכפר קטן. פיזרו אותנו בבתי האיכרים בתוך אסמים ללינת לילה. בתוך האסם היה קצת יותר חם, האסם היה סגור כי בחוץ השתוללו סופות שלגים והיה כפור אימים, בין 15 ל-20 מעלות מתחת לאפס. כך המסע נמשך ולעיתים הגענו לאיכרים אשר היו מביאים לנו תה או מרק חם לשתות וזה הוסיף לנו כוח להמשיך. באחת הפעמים קרה דבר יוצא דופן והגענו ללינת לילה בכפר, ולא יכולנו להוריד את הנעליים מעל רגלינו. אבי הוריד לנו את הנעליים בכוח ועטף את רגלינו בהמון קש, והאיכר אשר היינו באסם שלו הכניס אותנו לביתו, הוא ואישתו ייבשו לנו את הבגדים, הביאו לנו אוכל חם ופיזרו קש על הריצפה בתוך הבית. זה היה לילה אשר לא מש מזכרוני לאורך שנים. בהמשך הערב התברר לנו כי הזוג היו חשוכי ילדים. אחותי בלה הייתה חלשה ובכיינית ונאלצנו לסחוב אותה רוב הזמן, אז הם ריחמו עליה והפצירו בה ובנו להשאיר אותה אצלהם, הם אמרו שיהיה לה טוב. בתחילה קסם לה הדבר, אך מהר מאוד היא התחרטה, היא רצתה להיות עם משפחתה. המחשבה שלה הייתה מאוד בוגרת, בסך הכל הייתה בת 9 וחצי. התבגרנו לפני זמננו, לא זכינו לילדות. המשכנו בדרכים והקור רק התגבר. למזלנו זה היה בהתחלה והיו לנו בגדים שלמים עדיין. להערכתנו הלכנו סך הכל כ-80 קילומטר באותם מספר ימים, עד שהגענו לנקודה מסויימת ששם החליטו לעצור אותנו ואמרו לנו שכאן נקים את המחנה. במחנה היו חמישה מבנים ענקיים. בהתחלה היינו כ-5000 איש וחולקנו לחדרים בתוך המבנים. היו מספר משפחות איתנו בחדר והצפיפות הייתה גדולה, בקושי היה לכל אדם מקום למיטה, שלא לדבר על שאר הדברים, כמו הכלים הסניטריים. בקושי היה לנו איזה תנור בישול שפעל באם היו עצים. מים היו בבאר באמצע המחנה, ומשם סופקו מים לכל המחנה. היינו מתפללים כל יום לירידת גשם, רק כך התמלאה הבאר והיה מים, לא בשפע אך מספיק. הנורא מכל החל כאשר החלו כולם לחלות במחלת ה"טיפוס". המחלה קטלה אנשים כמו זבובים, מ-5000 איש נותרנו כעבור חצי שנה 800 בלבד. מי שלא מת מהטיפוס מת מרעב או מהטבח. הכינים העבירו את הטיפוס, המחלה הקשה שרק מעט שורדים, מאחד לשני. הגוויות הועלו לעגלות והועברו לבית קברות שהוקם על יד המחנה, בור אחד אשר לתוכו נזרקו הגוויות, מן קבר אחים ענק. דבר אחד הרווחנו מכך, שכבר לא היה כל כך צפוף. משפחות שלמות הובאו לבור הזה ולא נשאר אפילו בן משפחה אחד להתאבל על המתים.

הטבח מתחיל

בוקר אחד העירו אותנו בכוח והוציאו אותנו לעיר בר הסמוכה. הגרמנים העמידו את כל היהודים בטור אחד ארוך והעמידו תותחים מול הנהר. היהודים שנבחרו עמדו עם הפנים לנהר, ובאותו רגע התחיל הטבח הגדול ביותר אשר האנושות יכלה לתארו. זעקות בכי עלו למעלה. התינוקות נחטפו מידי הוריהם ונרצחו. הם לא נרצחו בכדורי רובה, כי זה היה יכול להיות בזבוז של תחמושת, הגרמנים תפסו תינוק בראשו וברגליו ועל הברכיים שברו אותו לשניים ואת הכל אולצנו לראות ולשתוק. מה יכולנו לעשות? היינו מאובנים והרגשות נדמו יחד עמנו, וכאן על גדת הנהר טבחו בנו. זעקות תחנונים ואפילו את אלוהים ביקשו לעזרה, אך שערי השמיים נסגרו והזעקות אל אלוהים לא הגיעו. הנהר צבעו אדום דם וכולו מלא גוויות. איך לא יצאנו מדעתנו? כפי הנראה באמת האדם הוא חזק יותר מאשר הוא חושב.

אנו, הניצולים, חזרנו למחנה. היו 15 משפחות אשר שילמו את כל רכושם והועברו לצד שלנו במחנה. הם שמחו אך לא להרבה זמן, אחרי כמה ימים הוציאו אותם מהמבנה וכיתת ירי חיסלה אותם.

יום אחד ברח אבי מהמחנה והלך לכפר הסמוך לחפש עבודה, ספר היה מקצוע נדרש. החיילים הרומנים תפסו אותו והוא נשפט ל-25 מלקות. כל גבו היה דם. אמי טיפלה בו ולאחר שבוע הוא הבריא. החיילים הרומנים כנראה הבינו שטוב שיש ספר באזור, ובאו למחנה וביקשו ממנו להיות הספר שלהם. התנאי של אבי היה שמשפחתו תקבל אוכל מדי יום והחיילים הסכימו, וכך הוא החל לעבוד. אני הובלתי את האחים שלי כל יום אל מחוץ למחנה והיינו דופקים על דלתות ומתחננים לאוכל. לימדו אותנו משפט שאותו היינו אומרים, "בוזו פאנה דייתה קודקו חלבה", שזה אומר "בבקשה גברת תני לנו חתיכת לחם". היו בתים אשר קיבלנו משהו והיו בתים אשר קיבלנו מכות. בכל פעם הלכנו לכפר יותר רחוק. היינו קמים ב-2 לפנות בוקר וצועדים בין 15 ל-20 קילומטר בשדות ולא בכבישים, שכן בכבישים הייתה סכנה להיתפס. גם בשדות לא פעם רדפו אחרינו הנערים הגויים, גם הם כנראה כאבותיהם מלאים שנאה עלינו. לא ידענו אז ועד היום אינני יודעת למה. כותבת אני כל אשר עברתי, ואיני יכולה לחשוב על בן אנוש עובר את כל הזוועת הללו ונשאר צלול דעת. בכותבי את כל האפיזודות אשר עברנו לא נכנס למודעות שלי כי זאת אני. ההליכה לכפרים נמשכה מספר חודשים ולא היינו היחידים אשר היו הולכים לכפרים. מאות אנשים כמותנו היו דופקים על דלתות, הרי כולנו רעבנו ללחם. אנשי הכפר כבר התעייפו גם מזה ובצדק. חיפשנו דרך להגיע לכפרים מעבר לגבול, אוקראינה הייתה מחולקת ל-2, הצד הרומני שבו היינו והצד הגרמני. הגבול היה בעצם כביש אשר נשמר במשמרות של גרמנים. הקבוצות של החיילים סיירו לאורך הכביש. מצאנו היכן הם נפגשים ובזמן שהם התחלפו היינו קופצים על הכביש ורצים ריצה מהירה. לאחר מכן היינו נשכבים בתעלות שמעבר לכביש עד שהם התרחקו ואז הלכו לתוך השדות לכיוון הכפר הקרוב ביותר, אשר היה מרחק של כמה עשרות קילומטרים מהכביש.

הטיפוס מגיע אלינו

גם אנו חלינו בטיפוס. הראשון שחלה היה אחי הקטן. הוא בסך הכל היה בן 8 והוא עבר את המחלה ונשאר בחיים. אבא סיפר את כולנו, כי המחלה עברה דרך הכינים, ולכן היינו קירחים. אחותי חלתה לאחר מכן. היא פחדה לשכב ולכן ישבה או עמדה גם ביום וגם בלילה, שכן היא פחדה שבאם היא תשכב, היא תמות. כך גם היא עברה את המחלה, והמחלה הגיעה אלי. שכבתי במשך ימים שלמים ופשוט חיכיתי למוות שיבוא ויגאל אותי מייסורי. המוות לא הגיע ושרדתי. כאשר התחלתי להתאושש זחלתי על ארבע כי בעומדי הסתחרר הכל סביבי. אימי חלתה לאחר מכן. זכור לי כי אבי הביא 2 מנות, אחת לכל אחת. אימי אכלה את שלה וחטפה מידי את מנתי. הייתי כל כך חלשה שפשוט בכיתי. כאשר סיפרתי לאימי מה עשתה היא לא יכלה להאמין. לרגעים הללו היינו קוראים ה-24 שעות הקריטיות, שכן מי ששורד אותם ישרוד גם את המחלה. באותו לילה לא הלכתי לישון, פחדתי שאמא תירדם ונשארתי ערה. כל פעם שאמא עמדה להירדם טילטלתי אותה והיא התעוררה. היא החלה לצעוק שההר נופל עליה ושנציל אותה, וביקשה ממני לגרש את האיש בשחור שמנסה לסחוב אותה. לקראת הבוקר גם היא עברה את המחלה. כאשר אבי חלה החום שלו היה גבוה, והוא הזה שהוא צייר. אני "סיפקתי" לו את הצבעים, כמובן שהכל היה בדימיון.

הייתה משפחה נוספת איתנו בחדר, בת ארבע נפשות. האבא היה יוצא גם לכפרים להביא אוכל, ובערב כאשר חזר הילדים בכו וביקשו שיביא להם מעט מהאוכל שאסף. אישתו אמרה לו לתת להם משהו להרגיע אותם, אך הוא ענה לה "באמת? אם אני אתן להם מה ישאר לי למחר"... האדם הפך לחיה ולא הסכים בשום אופן לתת לילדיו מהאוכל אשר הצפין מתחת לכרית. צחוק הגורל, אותו אדם נפטר ואשתו וילדיו שרדו על אף הכל. יש אלוהים. החורף הבא היה יותר קשה והשלג נערם לגובה של בן אדם. לא יכולנו ללכת לכפרים ונשארנו במחנה. אחותי בלה בכתה ימים שלמים וביקשה אוכל. אימי ביקשה מאחת השכנות, גב' וויבר, לתת לה משהו להשקיט את הרעב של אחותי. אימי הבטיחה שכאשר אבינו יחזור הוא יחזיר לה על טוב ליבה, אך הגב' וויבר אמרה לאימי שלא תהיה בטוחה שבעלה יחזור בכלל, אולי הרגו אותו. בלה אחותי המשיכה לבכות ואמא איבדה את דעתה. היא עלתה לגג ורצתה לקפוץ, ואני החזקתי אותה בכל כוחי. אמרתי לה "אמא, אבא יחזור והוא מביא עמו המון אוכל". היא בכתה המון ואני בכיתי יחד עימה. באותו לילה אבא הגיע מאוחר, וסיפר שהוא נפל לתוך תעלה ונקבר בשלג ולבסוף עזרו לו לצאת ועל כן נעדר זמן כה רב.

אחת הנשים יצאה לאחד הכפרים בוקר אחד, נתפסה והוצאה להורג. מאותו יום ההורים שלנו לא הסכימו שנמשיך לצאת אל הכפרים באור יום. יצאנו לילה אחד וצעדנו עד אור הבוקר. בבוקר הגענו לאחד הכפרים בצד הגרמני, דפקנו על דלת בית ופתחו לנו את הדלת. בתוך הבית היו הרבה שוטרים גרמנים. שאלו אותנו מי אנחנו וענינו שאנו אוקראינים, הם לא האמינו לנו ואמרו שאנחנו יהודונים. העמידו אותנו בשורה בתוך הבית ולא היה לנו אפילו הכוח לבכות, היינו אדישים לכל, רק אחותי מתוך פחד כל הזמן דיברה. ציוו עלינו להתחיל ללכת, אני הייתי ראשונה ובלה עם מזלה הייתה אחרונה. כפי שאמרתי, היא פחדה ולכן לא הפסיקה לדבר. והגרמני מאחוריה הרביץ לה וביקש ממנה לשתוק, אך היא בשלה. לבסוף לאחר כמה מנות של זבנגים היא שתקה. הגענו למחנה גרמני וכלאו אותנו בצינוק. הצינוק היה צר מכדי לשכב, כך שבמשך 3 ימים ושני לילות היינו כל הזמן בעמידה. אוכל לא קיבלנו, רק קצת מים מעופשים. גווענו ברעב. לאחר שלושה ימים הוציאו אותנו מהצינוק, רעבים וחלשים. נתנו לנו דלי ומטלית, וקדימה לעבודה. נתנו לנו לקרצף את כל חדרי המחנה הזה, והחדרים היו רבים. אנחנו היינו מנקים והם היו מלכלכים עם אפר סיגריות ומצווים עלינו לנקות מחדש. כך נמשך כל היום, כאשר גורלנו נתון בידם לטוב ולרע. ברור שלטוב לא ציפינו ולרע לא ידענו עד כמה הוא גדול. יד המלאך הטוב כיוונה את הגרמנים למעט שבמעט חמלה, בכל זאת בסך הכל היינו ילדים שסובלים מתת תזונה, וכאשר החשיך בא אחד החיילים הגרמניים ובקול חזק ציווה עלינו להסתלק, ואני ברוב חוצפתי ביקשתי את השקים שלנו עם האוכל שאספנו עד שהגענו לבית השוטרים. החייל הביא את האוכל, ואני חשבתי לעצמי שבכל זאת יש לו לב, אך הוא שפך את כל התוכן על הריצפה ובקול בוטה אמר "האוכל לחזירים, אתם אין לכם שום זכות לאכול או לחיות". ברחנו בריצה משם. חזרנו למחנה, שם היו בטוחים שהוציאו אותנו להורג. כאשר הגענו השמחה הייתה גדולה, והורינו לא רצו לשמוע על כך שנחזור לכפרים מעבר לגבול יותר.

המלאך

עברנו מבית לבית בצד הרומני, וקיבצנו אוכל. הגענו לאחד הבתים, שהיה הבית היפה ביותר אשר ראיתי בחיי, אפילו בזמן השלום. פחדנו להתקרב אליו, היינו בטוחים כי הוא שורץ גרמנים. התחלנו להתרחק אך יצאה מן הדלת גברת. היא התקרבה אלינו וביקשה מאיתנו להיכנס לביתה. פחדנו, אך היא הרגיעה אותנו ואמרה שאין אף אחד בבית. נכנסו פנימה וקיבלנו שתיה חמה. היא הפשיטה אותנו ועטפה אותנו בסמיכות ואת כל הבגדים, זאת אומרת שקי יוטה שלבשנו, היא שמה לייבוש לפני האח. התחממנו טוב, קיבלנו אוכל לשובע ואז סיפרנו את כל קורות חיינו. היא ישבה ובכתה איתנו. חזרנו באותו לילה למחנה עם הרבה דברים טובים וגם עם מצב רוח טוב כי נותרנו בחיים ולמרות הכל נותרו אנשים טובים עם לב. עוד הרבה פעמים חזרנו לכפר הזה עם הרבה פחדים אך ללא ברירה תמיד המלאך הזאת הייתה לצידנו ועברנו הכל בשלום. כל פעם שראתה אותנו הייתה מחבקת אותנו עם דמעות בעינייה היפות. בירכתה ליוותה אותנו לאורך כל הדרך.

ואז אמרתי שאפשר לצחוק

הצבא הרומני נסוג והגרמנים תפסו פיקוד על המחנה שלנו. אני לא יודעת מאיפה, אך מישהו השיג מקלט רדיו ושמענו שהצבא הגרמני נסוג בכל החזיתות הודות להתקדמות הצבא הרוסי ולפרטיזנים. לצבא האדום הצטרפו המון יהודים שברחו מהמחנות באוקראינה. בוקר אחד התעוררנו מקול צעקות בחצר המחנה. החצר הייתה מלאה בגרמנים. הגדוד הזה היה גדוד לוחם ולא היה לו זמן לדכאינו. מפקד הפלוגה היה איש טוב וגם הסמל היה בן אדם. שניהם טענו כי הם לא יכולים לראות מה עושים ליהודים, שהם חיו בשכנות עם יהודים והם היו משפחה אחת. הגרמנים לקחו את האנשים שנותרו במחנה לכל מיני עבודות, ומפקד הגדוד היה נכנס מדי פעם לחדרנו ומביא לנו שוקולד ולהורי קפה. באחת הפעמים כאשר ישב לשיחה עם אבי אמר מפקד הגדוד כי בקרוב יגיע הזמן והוא ינסה לשחרר את כל היהודים ללא פגע כי סבלנו מספיק. לאחר כמה ימים אספו את כל המבוגרים מהמחנה ולקחו אותם. הם חזרו בערך בחצות הלילה, עצובים ומותשים. כל ראש משפחה אסף את משפחתו וסיפר שהם במשך כל היום חפרו תעלות בסמוך לעיר בישצ'סנו. התעלות היו כמובן מיועדות לנו. למחרת בבוקר הופיעו אנשי הגסטפו עם המון שוטרים אוקראינים, חיות, המטרה להוציאנו מן המחנה ולהובילנו לטבח. מפקד הגדוד הגרמני הגיע ביחד עם הסמל ועצרו את הגסטפו, הם אמרו שהם צריכים לקחת אותנו לעבודה, אז שיחזרו למחרת. הגסטפו עזבו והמפקד נכנס לחדרים של המחנה וביקש מכל היהודים לנטוש את המחנה באופן מיידי. אבי אסף אותנו והלכנו לאחד הכפרים, שם נכנסו לתוך בית שבו כבר היו חברים טובים של אבי. למחרת בבוקר שמענו צעדים בחוץ. הסתכלנו דרך החלונות, ופחדנו שבאו לקחת אותנו. לשמחתנו זה היה הצבא האדום. סוף סוף ניצלנו! אכלנו עם הרוסים, שרנו וצחקנו, חלק מהם אפילו היו יהודים וידעו כמה מילים באידיש. אמרתי לאחותי בלה שעכשיו אפשר לצחוק, היינו בעולם אחר, משוחררים ומאושרים.