תומר שרד את הקורונה.
חודש ימים אושפז והסתכל למגפה בעיניים, ראה את מי שנאבק ואת מי שלא שרד והוא כאן כדי לבקש מכולם לקחת את המגפה הזו ברצינות.
למרות שתומר אדם פרטי, חשוב היה לו לצאת ולחשוף את סיפורו האישי.
הוא החליט שדי לו לראות ולשמוע את הזלזול ואי מילוי ההנחיות בנושא מגפת הקורונה.
הוא מקווה שעם החשיפה, ישפוך קצת אור מתוך החוויה האישית שלו כאחד שנפגע מנגיף הקורונה ואולי להצליח לשנות לכם את הגישה.
תומר משתף כי הוא ובני משפחתו, הקפידו מאוד על ההנחיות ולא חגגו אירועים וחגים עם המשפחה המורחבת.
ובכל זאת, כאשר חולת קורונה מאומתת נכנסה למשרד של גלית אשתו, להגיד שלום מרחוק הדביקה אותה והוא נדבק מגלית.
"כך שנינו היינו חולים מאומתים בבידוד וללא תסמינים בימים הראשונים.
שלושה ימים אחרי, איבדנו את חוש הטעם והריח.
בתום חמישה ימים כבר החלו גם השיעולים".
תומר ניגש לרופא המשפחה שנתן אנטיביוטיקה ומ"יד שרה" קיבל בלון חמצן ונאמר לו שאין מה לדאוג- עד יום ראשון זה יעבור.
זו הטעות לדעתו של תומר.
"ברגע שנמצאת חיובי, מהתחיל השיעול, יש לפנות לבית החולים.
כל דקה חשובה בטיפול, מקסימום יצלמו אתכם, יעשו לכם בדיקת דם ואם הכל בסדר תשוחררו הביתה".
אצל תומר בשבת המצב החמיר והוא התעקש שיפנו אותו לבית החולים.
אמבולנס של מד"א, חיבר אותי לסטורציה, עם הממצאים הלא טובים, חובר במיידי לבלון חמצן גדול ובסירנות פונה אותי לבית החולים בנהריה.
"שם הכל מהיר, לוקחים אותי למיטה, מחברים למוניטור, ותוך שעה מגיע צוות שלם, מוציא לי דם, מחבר אינפוזיה , עושה לי צילום חזה, מחבר למסיכת חמצן ומודיעים שברגע שהבדיקות יחזרו יעדכנו אותי במצבי.
אני עדיין בתחושה שהבדיקות יהיו בסדר, מקסימום מבלה בביה"ח את הלילה וחוזר הביתה.
ביקור רופא מסביר שהמצב קשה אך יציב.
"חמישים וחמש אחוז מהריאות שלך לא עובדות, חבל שלא הגעת יותר מוקדם, תישאר מחובר למסיכה, תקבל סטרואידים דרך הוריד ( כדי להרגיע את הסערה בגוף שמתחוללת בגלל הקורונה ) וזריקות לבטן כדי שלא תהיה לך קרישה ותסחיפים".
כותב הביתה ומבין שהוא נמצא בחדר מלחמה שאין מצב שלא יוצא מנצח ממנו.
"מסתכל על החדר שהופך לביתי השני במשך כמעט שלושה שבועות, אין טלוויזיה, אין לחצן מצוקה לחדר אחיות / חמ"ל, יש מצלמת וידאו וטלפון וידאו שדרכו אתה יכול לדבר עם הצוות.
אך שאתה מרותק למיטה, איך תדבר? בסבב אחיות אני מבקש את המספר של חדר אחיות ומאותו רגע זה הקשר שלי אליהם. קשר שהציל אותי פעמיים וגם חלק מהחולים שהיו איתי בחדר.
ומסתכל על האנשים בחדר – לידי בחור צעיר, בן 41 מכפר בענה, אני אומר לו שאני מכרמיאל, והוא אומר אל תדאג הכל יהיה בסדר, שהוא הגיע 10 ימים לפני במצב גרוע הרבה יותר ממני והינה הוא כבר משתחרר. אמרתי לו מברוכ ושיחזור למשפחתו בכפר ויזהיר את כל מי שהוא מכיר מהקורונה, וכאן הבנתי את הטעות השנייה שהרבה אנשים עושים – "אם החלמתי מקורונה אז זו לא באמת מחלה קשה כמו שאומרים" , כך הוא אומר לי. ואני מנסה לרמוז לו שזה לא כך אבל ללא הועיל.
מצבו של תומר שהיה רע, מחמיר.
"מרותק למיטה בלי יכולת לזוז, שמים לי חיתול כי לקום אני לא יכול, אני בקושי נושם עם מסיכת החמצן, והרופא מגיע ואומר שמצבי החמיר מאוד ומחברים אותי למכונת חמצן שבזרימת לחץ גבוהה, וזו כבר לא מסיכה אלא צינורות שמחוברים לי לאף, שמגרדים ומתישים אבל אין מה לעשות, בלי זה אני לא שורד. ומגדילים את הסטרואידים משקית קטנה של 15 דקות לשקית ענקית של 6 שעות.
אנשים מגיבים בצורה שונה לסטרואידים, יש כאלה שהופכים להיות היפרים, הם זזים בלי הפסקה, תגובות רגשיות קיצוניות של בכי ואז צחוק לא נשלט, אצלי גם בגלל הכמות, הסטרואידים מיסטלו אותי, היו לי הזיות, ורוב הזמן ישנתי.
ובערב הרופא שואל האם אני אסכים להשתתף במחקר ולקחת תרופה ניסיונית שאמורה לשפר את המצב? ובמצבי, מטושטש לחלוטין מהתרופות, אני מסכים לכל דבר ורק בבוקר שהרופא מגיע ולפני שאני מקבל תרופות אני שואל אותו – אם זו תרופה ניסיונית ובמחקר איך אני יודע שאני מקבל תרופה או שאני בקבוצת הבקרה שמקבל פלצבו והתשובה שלו: "גם אנחנו לא יודעים", אני מחייך חיוך אירוני לעצמי ואמר שעם המזל שלי זו תהיה סוכריה ולא התרופה אבל ממשיך לקחת.
ונכנסים לשגרת בית חולים – אין הפרדה של וילונות בין המיטות כי חייבים לראות כל הזמן מה מצב החולים, והאור דולק רוב הזמן, כולל בלילה מאותה סיבה, ובחמש בבוקר מעירים אותך לבדיקת חום ולחץ דם, ובשמונה בבוקר ארוחת בוקר ותרופות, ואז ביקור רופא, ארוחת צהריים, מחפשים ורידים ועורקים לקחת לי דם וכל הגוף כבר כואב ושטפי דם במקומות שניסו, ושוב ביקור רופא ואז ארוחת ערב תרופות וזריקות לבטן ובשעה 22:00 ביקורת אחרונה של חום ולחץ דם.
התחושה של הלבד מקשה במיוחד!
ומסביבך החולים מתחלפים, איפה הם אני שואל את הצוות שמכוסים מכף רגל ועד ראש ורק העיניים גלויות, הם מסמנים תנועת שלילה עם הראש, לא רואים את הפנים אבל העיניים עצובות ואני כבר מבין .
לדבר עם הבית אי אפשר בגלל המסיכה אז אני מתכתב, ודואג לאשתי שגם היא חולה ולבדה בבית, ואז מבין איזו מעטפת קהילתית מדהימה יש לנו בכרמיאל, החל מראש העיר וציוותו שמטפל בקורונה, דרך חברים ועובדות של אשתי, דואגים לה לאוכל אבל חיבוק חזק היא לא יכולה לחבק כי היא בבידוד.
הביקור מהילדים שנתן כח להמשיך להילחם
כעבור שבוע נוסף הודיעו לי שהבת והבן שלי שהם גדולים, באו לבקר.
הבן שלי היה חולה מאומת אז אני פחות דואג, והם נכנסים אחד אחד לראות אותי ואני לא מזהה אותם בהתחלה, והבת שלי לא מצליחה לאחוז את עצמה ומתחילה לבכות ואני מנסה להרגיע אותה בעיקר עם הידיים וזה קצת עובד, ויש להם 10 דקות כל אחד כי זה עדיין אזור מסוכן והבן שלי נכנס, משחק אותה גיבור אבל אני קולט שהוא בהלם מזה שהדיבור שלי מאוד איטי וזה שאבא שלו החזק פתאום שבר כלי.
כשהם הולכים אני מנסה לאחוז את עצמי ולא מצליח ובוכה בשקט ומבטיח לעצמי שזה לא הסוף ויש עוד הרבה חוויות שאני רוצה לעשות איתם וחייבים להמשיך להילחם, ועושה דמיון מודרך לעצמי ומדמיין של טיפת סטרואיד שיורדת היא כמו במשחק הישן של פאקמן, אוכלת את הנגיף וכך נרדם.
ובבוקר למחרת- מביאים חולה חדש.
שוב, אתיופי זקן, שלא דובר עברית, ואין אף דובר אמהרית בצוות שמנסה ככל יכולתו לשאול האם הוא רגיש לתרופות ומנסים דרך מתורגמנית בנייד וגם זה לא עובד ולכן עושים לו מה שעושים לכולנו, מסיכת חמצן, תרופות סטרואידים וזריקות.
למחרת בשש בבוקר מגיעה מלאכית, לבושה על אזרחי, שאומרת לי אתה מכרמיאל, ולוקח לי כמה שניות לזהות שהיא עבדה איתי בעבר והבת שלה הייתה חניכה שלי והיא מביאה לי כוס תה ובגלל ניסיונה בעבר עם קליטת עולים אתיופים היא מדברת עם אותו קשיש ושואלת לשלומו, ומביאה לו מים.
למה את על אזרחי ובלי מסיכה אני שואל אותה? אין לי בעיה נשימתית, רק דלקת קטנה בכיס המרה ובגלל שנדבקתי בקורונה משכנים / חברים שלא הקפידו- אני פה, אבל מצבי מצוין ואני עוד מעט משתחררת היא עונה לי.
וכך היא מגיעה אלי כל יום עד לשחרורי, 16 יום לאחר כניסתי לבית חולים.
וביומיים האחרונים לשהותי בבית חולים אני כבר לא רואה אותה ומאוד שמח שהיא כבר השתחררה הביתה ויומיים אחרי שהשתחררתי נודע לי שמצבה החמיר בפתאומיות והיא נפטרה.
מצבי משתפר ואני מבין שהמסע עומד להיות ארוך
מצבי לאט לאט משתפר, ומגיע אלי שיקום נשימתי ונותן לי תרגילים שאני לא מצליח לעשות והוא אומר אל תדאג זה יגיע ותצליח לעשות הכל.
ומשכיבים אותי על הבטן, אני מתחיל להיחנק ואז מטופפים לי על הגב במשך דקה עד שהנשימה מתייצבת והאחות הראשית צועקת עלי באינטרקום תמשיך לשכב על הבטן ולהילחם.
המיטה שלי מול חדר האחיות וקבלת החולים ומיום ליום אני רואה איך כמות החולים גדלה ולחץ עולה והצוות המדהים הולך ונשחק, ולפעמים בלילה אני שומע את שיחת האחיות שמגיעות אלינו, כמה קשה להן ולא פעם אני שומע שקולן נחנק והן קצת בוכות.
אני אומר לכל חבר צוות רפואי שמגיע תודה רבה שאתם מצילים אותי ושומרים עלי בחיים וחלקם הגדול אומר לי שזה לא הם שזה אלוהים.
ובתור אחד שלא מאמין בקיום אלוהים אני שוב מודה להם והם שוב אומרים לי שזה אלוהים עד שאנחנו מגיעים לסיכום שזה שיתוף פעולה של כולם.
אז אני מבין ששנה שלמה של טיפול בחולי קורונה גם האדם החזק ביותר צריך משענת ואמונה חזקה שזה לא הכל תלוי רק בו כי בלי זה הם יתמוטטו.
ואז מגיע עוד ביקור של הילדים שלי (אשתי עדיין בבידוד, כבר שבוע שלישי) שעכשיו הוא הרבה יותר רגוע, הבת שלי אומרת שאני נראה יותר טוב ואז אני מחליט לנסות לעשות סרטון קצר ולשלוח הביתה, שגם אמא שלי, שלא ראיתי אותה כבר חודשיים ואח שלי, ואני מוריד את מסיכת החמצן ומדבר בקושי 10 שניות ושם עלי בחזרה מהר את המסיכה כי אני מתחיל להיחנק ופתאום מבין איך אני נראה- רזה מאוד, עיניים שקועות אבל בכל זאת שולח את הסרטון.
יום למחרת אחד האחים בבוקר אומר לי: "מספיק עם השטויות שלך, שאתה חולה, מה אתה חושב שאתה בנופש? לך להתקלח" ואני לא יודע אם הוא צוחק עלי, אני שואל אותו איך בדיוק אני אגיע למקלחת בלי חמצן ואז הוא מביא לי בלון חמצן ענק על גלגלים, קום אומר לי, אני מחבר אותך לבלון והולכים להתקלח, אני מתיישב על המיטה מוריד את הרגליים לרצפה והגוף קורס, שני אחים תופסים אותי מיד תומכים בי ויחד מדדים עם הבלון למקלחת, מושיבים אותי על כיסא והאח אומר לי "תהנה".
אני שואל אותו מי משגיח עלי? והוא אומר אל תדאג, דלת המקלחת נשארת חצי פתוחה, אבל לי לא אכפת, העיקר לנקות את הגוף ולחזור לעשות דברים קטנים של אנשים בריאים.
וסוגר שבת שנייה בבית החולים ובבוקר שישי צועקים עלי שוב מחדר האחיות יש לך טלפון חשוב תענה – רב בית החולים. הוא אומר לי אתה תומר הופמן? כן אני לוחש לו.
אני לא מכיר אותך הוא אומר לי אבל אתה כנראה צדיק גדול אם כל כך הרבה אנשים מתקשרים אלי ודורשים שאשאל בשלומך.
מי אותם אנשים אלה אני לוחש והוא נותן לי שמות ואני מזהה אותם כחברים טובים מיחידת הג'יפאים של ידידים בצפון, שלא מפסיקים לכתוב אלי ולחזק אותי וכפי שכתבה לי מפקדת יחידת המתנדבים, אנחנו צבא של 800 ג'יפאים בצפון אין דבר שאנחנו לא מסוגלים לעשות וצריך אותך בחזרה אצלנו.
ומתחבר לקבלת שבת בזום של בית הכנסת הרפורמי בכרמיאל, קהילת ידיד נפש (לא מאמין באלוהים אבל מאמין גדול בבני אדם שאם התפילה עושה להם טוב מי שאני שאגיד להם שזה לא נכון וטוב עבורם) וכולם שמחים לראות אותי ואומרים לי כמה טוב לראות אותי ומחזקים אותי ואמרים שאני מחזק אותם.
שבוע שלישי במחלקה, מבין הרבה יותר את עבודת הצוות ומזדהה איתם
מתחיל את השבוע השלישי בבית חולים, מצבי קשה אך יציב לפי הרופאים, והלחץ בבית החולים הולך וגדל, יש אחות אחת על 12 חולים ומותר להם להיות 3 שעות באזור האדום (איפה שהחולים נמצאים) ואני מזהה לפי העיניים ומבנה הגוף והדיבור שיש כאן צוות כבר 7 שעות ברצף, אני שואל את הרופא שלי כמה זמן הוא במשמרת ( 26 שעות ) ולפעמים עוברות שעתיים שלוש עד שמגיעים אליך או לחולים האחרים שבחדר ומזל שיש את הטלפון שאתה קורא לאחיות כי פה החולה נפל מהמיטה ושם חולה אחר מנתק לעצמו את החמצן או שפשוט זועק לעזרה.
ומזהה פתאום שמגיעים למחלקה חבר'ה הרבה יותר צעירים, בגילאי 20 -30 שזלזלו והתקהלו וחגגו במסיבות ועכשיו משלמים את המחיר, והם לא יודעים איך להתמודד וקשה להם והם בוכים וקוראים לעזרה להורים שלהם שלא נמצאים ואני מדדה עם הבלון החמצן ומנסה להרגיע אותם, חלקם בגיל של הבת שלי.
ביום שני בבוקר לוקחים אותי שוב לבדיקת ct חזה שזה טקס שלם, מחברים אותי לבלון חמצן נייד, שמים לי על מסיכת החמצן מסיכת בד כי אני חולה קורונה, ערכת החייאה צמודה שזה ממש מרגיע וקדימה לצילום.
שלושה אנשים לוקחים אותי, האח הצמוד מהמחלקה, צוות שינוע ומאבטח שצועק בכל פעם חולה קורונה נא לזוז ואני רואה בקושי אבל רואה שאנשים פשוט זזים ובורחים, ממש חפץ חשוד נוסע.
מגיעים לבדיקה ומזריקים חומר ניגוד לווריד ולאחר כמה דקות מקבל פתאום מכת חום אדירה לבטן ולאשכים והבודקת אומרת לי שזה טבעי, היא לא מרגישה את זה אבל זה טבעי.
אחר הצהריים נכנס הרופא ואומר שהבדיקה יצאה טוב, מצבי עדיין קשה אבל הריאות קצת יותר נקיות ואין תסחיפים ריאתיים ולהערכתו אני ביום חמישי – שישי אני בבית.
בשורה משמחת שאני שמח לכתוב עליה הביתה.
יום שלישי בשעה 10 בבוקר, יום אחרי הצילום, כמעט חודש אחרי שנדבקתי, נכנס אלי הרופא ואומר לי תתקשר הביתה תודיע שיבואו בצהרים לקחת אותך.
אני מסתכל עליו, אתה בטוח? אני עם מסיכה, סטורציה 90-92 בקושי עומד והביתה? כן הוא אומר לי, החלמת.
אני נותן לך גם 3 ימי מחלה ואתה יכול לחזור לעבודה, לך תסביר לו שאני עצמאי ובגלל הקורונה אני כבר 8 חודשים לא עובד.
אני מתקשר הביתה לאשתי תבואי לקחת אותי אבל תדאגי שיהיה מחולל חמצן בבית ובלון חמצן קטן לנסיעה.
ועובר איש צוות, שהפך להיות חבר במרוצת הזמן ואני מספר לו שאני הולך הביתה והוא אומר לי שבמצב רגיל היו משאירים אותי עוד אבל הלחץ גדול וחייבים מיטות לחולים קשים יותר וזה נשמע יותר מובן כי יש סדר עדיפויות.
מתנתק ממסכה וממחטים, סוף סוף אחרי כמה שבועות בדרך הביתה.
אשתי ובתי מגיעות, אני רואה אותן באזור הבטוח, מנתקים אותי מכל המחטים שהיו לי בידיים כל הזמן הזה, מנתקים אותי ממסיכת החמצן, אני מדדה בקושי, המכנסיים נופלים ממני (איבדתי 8 ק"ג) מאבטח לוקח אותי במעלית מיוחדת לחולי קורונה ולמטה מחכות לי אשתי ובתי.
אני מדדה עוד כמה צעדים, ופשוט קורס על אשתי ולא מפסיק לבכות.
הבת שלי "גונבת" כיסא גלגלים מהמיון וכך מביאים אותי לרכב, נוסעים הביתה.
ועכשיו- צריך להיכנס הביתה ויש 8 מדרגות עד לדלת ופשוט גוררים אותי הביתה, אני נשכב על הספה, אין אוויר, מתרגל נשימות ונרגע לאט לאט.
ועכשיו, אני שבוע וקצת בבית, עדיין משתעל, בקושי הולך, הגוף מאוד חלש ועדיין לא יצאתי מהבית.
רק מחכה להתחזק כדי לחזור לבית החולים, להתנדב ולעזור לצוות ולחולים כדי שלא יהיו לבד.
בערב מקבל טלפון מעיריית כרמיאל – אולי תוכל עזור למשפחה מכרמיאל שאב המשפחה בבית החולים והם לחוצים מאוד, אולי תעביר להם את הידע ואז הם יהיו יותר רגועים ואני נענה כמובן בשמחה יחד עם אשתי כי לי עדיין קשה לדבר.
רואה טלוויזיה ומתעצבן על כולם! אלה שמפרים את החוקים והנהלים, אלה שמזלזלים, אלה שמתחמנים את השוטרים במחסומים וזה כולם, לא מגזר מסוים, לא גיל מסוים פשוט כולם.
מבקש מכם, אני עכשיו מתחנן בפניכם-מספיק עם זה, תתאפקו, תדווחו למשטרה / 106 על כל התקהלות שאתם רואים, אל תצאו מהבית אם אתם לא ממש חייבים, אל תיכנעו לפיתויים רגעיים של הנאה, שימרו על עצמכם ועל היקרים לכם.
