התאריך: 22/10/1973 השעה: 10:38 בבוקר. האירוע: מוצב החרמון הישראלי חוזר לידי צה"ל
יום שבת בבוקר, יום הכיפורים 1973, חיילי פלוגה ג' של הגדוד ישנים באוהל ובטוחים שפספסו עוד חופשה לשווא בגלל הכרזה על כוננות שאין בבסיסה דבר, בדיוק כפי שקרה בשנה שחלפה. בשעה 8:30 בבוקר, כשאחד המ"כים נכנס בסערה לחדר וצעק להם לקום במהרה כי הולכת לפרוץ מלחמה, הם סילקו אותו בצעקות ודרשו שייתן להם לישון. גם בהמשך הבוקר כשהמ"פ יגאל פסו דרש מהם להתייצב למסדר כוננות, הם לא האמינו שזו שעת מלחמה, לא נכנסו לכוננות מלאה וערכו מסדרים חוזרים שוב ושוב. רק בשעות הצהריים, כשראו שחבריהם לגדוד שיצאו לחופשה חוזרים למחנה, הם הבינו שהפעם קורה הדבר האמיתי – מלחמה. בצהרי השישה באוקטובר כבר היו לוחמי הגדוד על האוטובוסים בדרכם מטירת הכרמל לרמת הגולן. האווירה באוטובוס הייתה עולצת והלוחמים הבטיחו האחד לשני לחגוג עם כוסית משקה בתום המלחמה. באותו הזמן בדיוק, בשעה 14:10 בצהריים, נשמעה ברחבי ישראל האזעקה שלא תישכח לעולם, אזעקה שבישרה על פרוץ מלחמת יום הכיפורים. מפקדי צה"ל הבכירים והדרג המדיני תפסו את הראש. המלחמה הצליחה להפתיע את כולם. בזמן שלוחמי גדוד 51 עושים את דרכם לגולן, החלו לזרום לבור בפיקוד צפון ההודעות הקשות ובראשן נפילתו של המוצב החשוב ביותר של צה"ל בצפון, מוצב החרמון, בידי הסורים. שש שנים קודם לכן, במלחמת ששת הימים, נכבש החרמון על ידי כוח מגדוד 13 של גולני והפך בהמשך למוצב אסטרטגי מאויש, העובדה כי המוצב הישראלי נכבש על ידי כוחות קומנדו סורים, היוותה סטירת לחי לצה"ל ולפיקוד צפון שניסה לעצור את השטף הסורי שזרם לרמת הגולן. גדוד 13 של גולני שהה עוד לפני המלחמה בקו בצפון רמת הגולן ועם פרוץ המלחמה ספג הפגזות כבדות.
בארבעת הימים מאז פרוץ המלחמה, השתתפה חטיבת גולני בקרבות הבלימה מול הצבא הסורי, קרבות בהם איבדה לוחמים ומפקדים שחסמו בגופם את המעבר הסורי לעבר יישובי הגליל. העקשנות הגולנצ'יקית, שלא לאפשר לסורים לעבור ויהי מה, תוארה במדויק בשיר 'על שלושה פשעי דמשק', ששר צוות הווי גולני ומילותיו נכתבו על ידי זרובבלה ששונקין: "אתם לא תעברו, אתם לא תעברו, כאן גולני, גולני לוחם". לאחר שהשיטפון הסורי נבלם וכוחותיו הושגו אל מעבר לקו הגבול, עבר צה"ל ב-11 באוקטובר להתקפה לעבר סוריה. חטיבת גולני וחטיבה 7 בפיקוד רפאל איתן (רפול) הבקיעו בגזרה הצפונית, חדרו לעומק השטח הסורי (אזור שנקרא אחר כך "המובלעת הסורית") ותפסו נכסים אסטרטגיים.
המלחמה נמשכה וצה"ל הצליח להתאושש מההפתעה והאבדות הכבדות של הימים הראשונים, אבל החרמון החשוב מאין כמותו עדיין היה בידי הסורים. צה"ל אמנם הצליח לסלק את הסורים מהגולן ולהיכנס לשטח המובלעת הסורית, כאשר החטיבה החומה עסוקה בקרבות הבלימה וההבקעה במהלך ימי הלחימה, אך חוב אחד, שאת פסגתו ראו כולם, נותר לסוף. ב-21 באוקטובר, זמן קצר לפני שנכנסה לתוקפה הפסקת האש, החליטו בצה"ל שזה הזמן להשיב לשליטת ישראל את מוצב החרמון - את העיניים של המדינה. 'מבצע קינוח', כך נקרא שמו של המבצע השני לכיבושו מחדש של מוצב החרמון מידי הסורים, מוצב שנפל ביומה הראשון של המלחמה ומאז נותר כפצע מדמם בידי הסורים. מפקד המבצע היה ראש מטה פיקוד צפון, תא"ל קותי אדם. לגזרה הגיעו כוחות מיוחדים, בראשם סיירת מטכ"ל בפיקודו של יוני נתניהו ויחידות צנחנים והנדסה שנכללו בתכנית הקרב. חיל האוויר והארטילריה היוו נדבך חשוב, אבל למפקדת הפיקוד היה ברור שאי אפשר להפר את ההבטחה לגולנצ'יקים ובמיוחד למח"ט אמיר דרורי שהתעקש במהלך כל המלחמה שחיילי גולני הם שיכבשו את מוצב החרמון ויהי מה. תכניתו של פיקוד צפון לכבוש מחדש את החרמון כללה התקפה של שני כוחות חטיבתיים – כוח של חטיבת צנחנים מילואים שהוטס במסוקים ומשימתו הייתה לכבוש את מוצב 'הפיתולים' ואת מוצב החרמון הסורי, וכוח חטיבת גולני שעליו הוטלה המשימה לכבוש את רכס החרמון הישראלי, שם שכן המוצב הישראלי שנכבש עם פתיחת המלחמה. יממה קודם לכן, הוחדר כוח של סיירת מטכ"ל בפיקודו של יוני נתניהו לאזור הסורי על מנת לבצע תצפית על הכוח הסורי במקום. בשעה 14:00 בצהריים בדיוק, כפי שמעיד יומן המבצעים של פיקוד הצפון, דווח על פסטורליה יחסית. 626 לוחמי צנחנים במילואים, שהונחתו באזור החרמון הסורי, לא נתקלו בהתנגדות משמעותית ובשעה 18:17 דקות הם דיווחו: 'החרמון הגבוה בידינו'. בשעות בהן הונחתו הצנחנים על פסגת החרמון הסורי, התכנסה לה חטיבת גולני בפיקודו של דרורי ביער אודם, סמוך לכפר הדרוזי מסעדה. גדוד 51 של המג"ד פלד היה אמור להוות את הכוח העיקרי לביצוע משימת כיבוש החרמון הישראלי מחדש. ביחד איתו היו גם סיירת גולני וגדוד 8 המאולתר שהורכב מסגל בסיס האימונים החטיבתי, פלוגה מבית הספר למ"כים - גדוד 17 ומחלקת טנקים בפיקוד סמג"ד 74. נוהל הקרב לחיילי החטיבה היה קצר במיוחד וארך כשמונה שעות בלבד כדי ללמוד את השטח ולהעביר פקודות ותדריכים. לקוצר הזמן הזה נוספה בעיה גדולה במיוחד - לכוח לא הייתה תמונת מצב של האויב ואף לא עזרי מודיעין ראויים לשמם. רק במהלך היממה הבאה התברר שהלוחמים הסורים, שכללו כשני גדודים ופלוגות קומנדו, פשוט נטשו את המוצב הישראלי והתחפרו היטב בגבעות הסמוכות, אותן גבעות שכעת החלו לוחמי גדוד 51 לנוע לעברן ללא ידיעה מוקדמת למה שצפוי להם.בטרם היציאה לקרב, ממנו אף אחד כבר לא יחזור אותו הדבר, כינס המח"ט דרורי את לוחמיו ביער והרביץ בהם ציונות ומוטיבציה. "עיני כל המדינה תלויות בכם. נתראה למעלה", אמר המבשעה 18:43 החל גדוד 51 בתנועה לעבר הלא נודע, לא לפני שהלוחמים דאגו לטמון בחגורים שלהם דגלי גולני ודגלי ישראל, כדי להניף על המוצב שאותו תכננו לכבוש. במשך שעות טיפסו הלוחמים למעלה, לרכס החרמון. המעלה היה תלול, רווי טרשים וסלעים גדולים. תנאי השטח היו קשים מאוד והכוחות של הגדוד נעו בטורים כשהם מטפסים מגובה של כ-900 מטר בלבד מעל פני הים לגובה של 2,100 מטר. ככל שעלו גבוה יותר השפיע החמצן הדליל על הלוחמים והמאמץ האדיר בטיפוס התלול החל לתת אותותיו. העלייה הייתה מפרכת במיוחד ולוותה בטפטופי ארטילריה. לוחמי גולני, שציפו לחתור למגע מול הכוחות הסורים נאלצו להסתפק במאמץ פיזי אדיר, בין סלעים גבוהים. בעצירות, כשהביטו לאחור וראו את האורות של עמק החולה וקריית שמונה, נפרס מול עיניהם נוף יפהפה. הגדוד התקדם בליווי ארטילריה מלפנים אך מאחר שזו כמעט פגעה בחיילי פלוגה ג' הוחלט לעצרה דווקא שם. חיילי פלוגה ג' נמצאו למרגלות היעד שלהם, גבעה 16. הם לא ידעו שלמעלה בגבעה, 150 מטר בלבד מהמקום בו עמדו, מחופרים בהסתר כמעט שתי פלוגות קומנדו סוריות שרק קני הנשק שלהן מגיחים מבין הסלעים. מתחתם נתקלו לראשונה לוחמי הפלוגה בגופות חיילים ישראלים שנותרו בשטח מהקרב הראשון לכיבוש החרמון, בשמונה באוקטובר, אותו קרב שנכשל. הריח מסביב לא הותיר ספק שבאזור מפוזרות גופות נוספות של חיילי צה"ל שנותרו על ההר. עד עתה הכול התנהל כמעט כמתוכנן. בסביבות השעה 2:00 בלילה החל הבלתי צפוי. חיילי הפלוגה החלו לסרוק את גבעה 16 ולפתע, ממש מתוך השוחות, נתקלו בחיילים סורים שפתחו באש מטווחים קצרים. באחד המקרים, במהלך הסריקה השקטה הגיע אחד החיילים הישראלים ממש לתוך השוחה בה התחפר חייל סורי ששאל בהפתעה: "מין אינתא?". התשובה הגולנצ'יקית הייתה בדמות צרור יריות ורימון לעבר הסורי שנהרג במקום.
הקרבות העזים התנהלו פנים מול פנים, לעיתים תוך כדי מאבקים פיזיים של ממש. הקרב התנהל במורדות הרכס בחשיכה כמעט מוחלטת. העובדה שהכוח של פלוגה ג' טיפס משטח נחות לעבר הסורים שהתמקמו בשטחים השולטים, גרמה להפתעה ולכמות נפגעים גדולה בקרב פלוגה ג', ולפיכך היא תוגברה בלוחמי הפלוגה המסייעת. הקרב הלך והסתבך וההתעקשות הסורית הובילה להרוגים ופצועים רבים. באותם רגעים פלוגה ב' מקבלת פקודה לבצע איגוף ולהגיע לגבעה 19 ממערב. המטרה: לגרום לסורים לפצל את כוחותיהם. במקביל שולח המג"ד את פלוגה א' של הגדוד ביחד עם סגנו ציון זיו ( זלוף) לגבעה 17 הממוקמת מזרחית לגבעה 16. הם מגיעים לשיפולי הגבעה ושוב נפתחת עליהם אש כבדה והם מנהלים קרב עיקש. הקשר איתם ניתק. על גבעה 16 ממשיכה פלוגה ג' להילחם בתוך התופת. ההרוגים והפצועים מתרבים מרגע לרגע וכאן מתגלית גבורת הלוחמים והמפקדיםח"ט ללוחמים שהחלו להסתדר בטור ארוך
מעט כל שדרת הפיקוד של גולני בקרב נפגעת בקרב הקשה והמסובך
על גבעה 16 נותרים לוחמים בודדים של פלוגה ג' שממשיכים להילחם כאריות, כמעט ללא מפקדים, כשבמקביל נורית לעברם בטעות ארטילריה של צה"ל. קבוצה קטנה מאד של לוחמים, ניהלה קרב שוחות אדיר מול הסורים והצליחה לגבור עליהם.
כשעה לאחר שעלה אור ראשון על החרמון, החלו לפתע הסורים שנותרו בחיים להישבר ולנוס על נפשם
הדבקות במשימה עד לניצחון וההתעקשות של לוחמי גדוד 51 חרף המחיר הכבד של ההרוגים והבשעה 10:35 טיפסו שני חיילי גולני אל התורן ותלו את דגל ישראל ודגל גולני. "תחנות כל העולם הקשיבו", הדהד הקול ברשתות הקשר, "החרמון בידי גולני". לאחר הקרב, במהלך ראיון של הכתב הצבאי של הערוץ הראשון מיכה לימור, תבע אחד מהלוחמים, בני מסס, את המשפט שהפך לסמל הקרב לאחר שנשאל מדוע הסתער קדימה במהלך הקרב. "אמרו לנו", העיד טוראי מסס, "שהחרמון הוא העיניים של המדינה". הרגעים האלה, של הנפת הדגלים על ראש התורן, היוו אמנם את סופו של הקרב העקוב מדם, אך ברגעים אלו ממש החל סיפור נוסף, כואב ועצוב, סיפור של אחוות לוחמים ורעות שאינן נשכחות גם אחרי שנים רבותפצועים להישאר ולהילחם, הובילו לכיבושה של גבעה 16 האסטרטגית ולכיבוש החרמון כולו
כשעלינו היינו 59 איש, נשארנו 19. כל השאר נהרגו או נפצעו.
עיתון "מלך הגליל", צביקה וישניה 050-3010878
