כותרת
> C;
1/1
תרבות ופנאי

הקוראת בקריקטורות

כרמיאלי תרבות ופנאיפורסם: 03.04.19 , 11:16שם הכותב/ת: יהורם גלילי

עידית בר, שלימדה ערבית במוסדות ביטחוניים וביחידות מיוחדות
של המשטרה, תגלה בהרצאה שתעביר ביום ראשון הקרוב בתיכון
אמירים בכפר ורדים כיצד ניתן ללמוד באמצעות קריקטורות
מעיתונים ערביים היוצאים לאור במדינות ערב מה חושבים על ישראל

ביום ראשון הקרוב תגיע עידית בר, בעלת ניסיון של 30 שנה בהוראת ערבית: במגוון מוסדות ביטחוניים, ביחידות מיוחדות של המשטרה, באוניברסיטה הפתוחה ובתיכון, לתיכון אמירים בכפר ורדים כדי להעביר הרצאה מרתקת על החברה ועל התרבות הערבית באמצעות ניתוח קריקטורות, המתפרסמות בעיתונים ובאתרי אינטרנט של עיתונים ערביים ידועים וגם בבלוג שלה.

ההרצאה של בר מתובלת בביטויים ובפתגמים בערבית ובחוש הומור, על מעמד האישה באסלאם בראי הקריקטורות ועל נושאים מעניינים נוספים. היא גם כותבת בלוג ייחודי של קריקטורות מהעולם הערבי, ששמו: "הקריקטורה השבועית של עידית", אחריו עוקבים גולשים וגולשות רבים מישראל ואף ממדינות ערב. לבלוג היא מעלה קריקטורות ממגוון עיתונים ערביים, ממצרים, ערב הסעודית, קטר, לבנון ואפילו ממרוקו.

"אומרים שתמונה שווה אלף מילים, אבל קריקטורה שווה אלף תמונות", מסבירה בר, שפיתחה חומרי למידה באגף ת"ל במשרד החינוך וכיום ממונה על פיתוח תכניות לימודים בערבית ובשפות אחרות במשרד.

"הקריקטוריסטים הערבים לא חוסכים שבטם וביקורתם מהחברה ומהתרבות שלהם, והקריקטורה מעבירה מסר קצר וקולע המתאים לקצב חיינו. מאוד מרתק לראות את ההתרחשויות מזווית ראייתם".

גישתה של בר, 53, בעלת תואר שני בערבית ובאסלאם מהאוניברסיטה העברית בירושלים והנשואה לאריק ואם לארבעה ילדים, שונה לחלוטין מזו של ערביסטים או של מזרחנים אחרים, ומבוססת בעיקר על אהבתה לשפה הערבית.

בר מגלה כי "סבי וסבתי מצד אבי היו יהודים אנוסים מהעיר משהד באיראן, שנאלצו להתאסלם למראית עין ולהתפלל במסגד כדי לשמור על חייהם. אבל מי שלימדה אותי לדבר ערבית היא דווקא סבתי טאוס (טווס בפרסית) מצד אמי, שהייתה מאוד דומיננטית והשפיעה על חיי. הערצתי אותה על כך שדיברה ערבית רהוטה, ממש כערבייה. בזכותה התאהבתי בשפה הערבית והתעמקתי בלימודי השפה והמזרח התיכון באוניברסיטה. אני חיה ונושמת את הערבית, וגם כשבני שואל אותי לגבי מילה כלשהי באנגלית, המילה הראשונה שעומדת על קצה לשוני היא מילה בערבית".

כאשר שירתה בחיל המודיעין והתגוררה אצל סבתה ברעננה, היא הושפעה מאוד מאהבתה של סבתה לשפה הערבית ואף צפתה איתה בסופי שבוע בסדרות ובסרטים בערבית. על כרטיס הביקור שלה מופיע המשפט: "אִסְאַל מֻגַ'רֶבּ וַלַא תִסְאַל חַכִּים" (בתרגום חופשי: אין חכם כבעל הניסיון). בצעירותה ערכה במשך כמה שנים עיתון לתלמידים בערבית קלה בשם: "עֻנְוַאן" שמשמעותו: "כותרת", וגם את הביטאון למורים לערבית ולאסלאם בו פרסמה מספר מאמרים פרי עטה.

לדברי בר, ישראלים רבים לא יודעים את השפה הערבית על בוריה ולא מכירים כלל את התרבות הערבית לעומק, "וכתוצאה מכך מפרשים בצורה שגויה את המתרחש במדינות ערב. זאת משום שהם רואים הכל

מבעד לעיניים מערביות, וזו טעות. כך, למשל, כשמדובר על מונחים בערבית כמו ההבדל בין "תַהְדִאַה" לבין "הוּדְנַה". אצלנו בעיתונים כותבים "הפסקת אש". אך מי שבאמת יודע ערבית מבין היטב שחמאס לא ישתמשו במונח "הוּדְנַה" להפסקת אש עם ישראל. זה מונח איסלמי בעל מסורת, והם חוששים שמא ישתמע מזה חלקיק של הכרה במדינת ישראל".

אחד הנושאים הפופולריים בקריקטורות עליהן היא מרצה הוא הפמיניזם של המזרח התיכון ומעמד האישה במדינות ערב. כך למשל, היא מציגה קריקטורות המותחות ביקורת על תופעת נישואי הקטינות. בקריקטורות מופיעים זקנים חסרי שיניים ומקומטים הנשענים על מקל הליכה ותופסים "פרגית צעירה" או מפתים אותה בעזרת צעצועים, וקשיש מתחתן עם כלה תינוקת המחזיקה בידה בקבוק חלב. ואבי הכלה? הוא סופר את המזומנים, כי הכל בסופו של דבר עניין של כסף.

בהרצאותיה מזמינה בר את המשתתפים להתנסות בלבישת הבורקה, על מנת שירגישו עד כמה לא פשוט לראות את העולם מבעד לרעלה המכסה את הפנים. "יש נשים מוסלמיות שצריכות לעטות על עצמן בורקה כדי לא 'לפתות' גברים אחרים. לא מזמן פגשתי ערבייה שלבשה נִיקַאבּ (רעלה שמותירה רק את העיניים גלויות) ושאלתי אותה (בערבית כמובן) למה היא לובשת אותה. היא השיבה: 'מאוד נוח לי להסתובב עם נִיקַאבּ'. יכול להיות שטוב לה כי היא רגילה להיות כנועה, או שבאמת היא מאמינה בכך ש'כל המחמיר הרי זה משובח'. בתקופה הטרום אסלאמית הנשים היו חזקות, ואילו אנשי הדת המושלים בכיפה החליטו לדחוק את הנשים מהמרחב הציבורי כדי לשמור את השליטה לעצמם. בסעודיה אנשי הדת הקיצוניים מתנגדים לרפורמות במעמד האישה ומעדיפים לדחוק לשוליים את הנשים ושיהיו מכוסות בבורקה. זו חברה שוביניסטית בה שולטים גברים המפרשים לטובתם את כתבי הקודש. כשיורש העצר הסעודי הנוכחי

מוחמד בן סלמאן מעוניין שנשים ינהגו וייצאו לעבוד, זה קורה לאו דווקא בגלל הפמיניזם אלא במטרה להגדיל את אחוז הנשים בשוק העבודה הסעודי ל-30 אחוז".

בר מעריכה את אומץ ליבם של הקריקטוריסטים הערביים, "שהם אמנים המביעים את ביקורתם בצורה מרומזת ומתוחכמת, וכך בעצם מסייעים לעיצוב דעת הקהל הערבית. במדינות ערב אין חופש ביטוי, ולכן הקריקטורה היא נשק מתוחכם ועוצמתי – בעיקר משום שהיא מותחת ביקורת על החברה ולפעמים על המשטר ומלגלגת על כל דבר".

לדבריה, קריקטוריסט סורי שהעז לצייר קריקטורה ביקורתית על בשאר אלאסד, נשיא סוריה, נעצר למשך שנה שלמה ולאחר שעבר עינויים קשים הוצא להורג. במקרה ידוע יותר נרצח העיתונאי הסעודי גַ'מַאל חַ'אשוּקְגִ'י במהלך חקירה בשגרירות סעודיה בטורקיה, זאת בשל ביקורת שהעז למתוח על יורש העצר הסעודי. המון קריקטורות צוירו על הרצח המזעזע של חַ'אשוּקְגִ'י כדי להתנגח בסעודיה, בעיקר בעיתונים של מדינות העוינות אותה כמו קטאר. למשל, בקריקטורה בעיתון "אלעַרַבִּי אלגַ'דִיד" הממומן על ידי קטאר, מופיעה ידו הכרותה ונוטפת הדם של חַ'אשוּקְגִ'י וחונקת את יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן הנושא באחריות לרציחתו.

החיבור של בר לקריקטורות המתפרסמות בעיתונים הערביים נוצר בשנת 1988, כשבשנת השבתון שלה השתתפה בקורס עיתונאות ותקשורת ובסופו הגישה עבודה מסכמת בנושא קריקטורות בעולם הערבי, שדרכן הראתה את הסכסוך הישראלי-פלשתיני מבעד לעיני הקריקטוריסטים הפלסטינים. היא נסעה לשוק בעיר העתיקה במזרח ירושלים, ושם קנתה עיתונים ערביים, גזרה מהם קריקטורות וצירפה לעבודתה. היום בעידן האינטרנט הרבה יותר קל לגלוש באתרים ערביים ולמצוא קריקטורות מעניינות העוסקות במגוון נושאים מפוליטיקה ועד ענייני יום יום המטרידים את האזרח הערבי. לפני כשלוש שנים החלה לפתח את תחביבה לעסק.

"עבורי זו תחושת שליחות לדעת את השפה הערבית, ששוברת מחסומים בכל מיני תחומי חיים", אומרת בר, ומגלה שזו משימה לא פשוטה לבחור מדי שבוע קריקטורה שהיא מפרסמת בבלוג שלה. "השיקול העיקרי שלי בבחירת הקריקטורה הוא שהיא הכי תעניין אותי, ולא לפי האירועים האקטואליים. מה שמעניין את האזרח הערבי הפשוט אלו אותם נושאים שמעניינים אותנו: מחירי הדיור הגבוהים, מערכת החינוך, השחיתות ועוד. כך למשל, בקריקטורה שפורסמה בעיתון במרוקו רואים ילדים נכנסים לבית הספר עם תיק ויוצאים מצדו השני של בית הספר כשהם הופכים לחמורים. זו ביקורת מאוד קשה על מערכת החינוך במרוקו שמועלת בתפקידה – להוציא תחת ידיה בוגר משכיל ובעל ידע נרחב".


כיצד בא לידי ביטוי קמפיין מי-טו במדינות ערב?
"עד היום היה קשר של שתיקה סביב נושא מאוד חשוב זה, וזה היה טאבו. אישה מוסלמית במדינות ערב, שחוותה הטרדה במקום העבודה או שנאנסה על ידי קרוב משפחה, התביישה לספר על כך בפומבי. כיום יש התעוררות של נשים ורצון לספר על חוויות קשות של הטרדה מינית, גם אם זה כרוך בלשלם מחיר חברתי

כבד על כך. באחת הקריקטורות, למשל, רואים אישה שהטרידו אותה מינית, אך כל האצבעות המאשימות מופנות אליה – היא אשמה בכך ולא התוקף!".

בר, שלימדה ערבית במגוון מוסדות ביטחוניים ועבדה בעיקר עם גברים, מודה שאף פעם לא חשה מופלית בגלל היותה אישה. "זה לא קשור למגדר. פשוט השתדלתי לעשות את עבודתי נאמנה והעריכו אותי על כך. אני ממשיכה להשקיע מאמצים בתרגול הערבית המדוברת שלי. אני רושמת בפנקס כל מילה או ביטוי חדש בערבית שאני נתקלתי בו, וכך מעשירה את הידע שלי בשפה מדי יום ביומו. ברכב אני שומעת רק תחנות רדיו ערביות וצופה כמעט אך ורק בתוכניות טלוויזיה ובסדרות ערביות בערוצי הלוויין הערביים".

היא מסבירה מדוע מאוד חשוב לדעת – במיוחד בישראל – את השפה הערבית. "אנשים מבוגרים שאני פוגשת בהרצאותיי מתחרטים על כך שלא השכילו ללמוד ערבית בילדותם. הערבית היא שפה מאתגרת ודורשת השקעה מרובה, אך היא נכס שלא יסולא בפז. אנחנו צריכים לקחת אחריות כחברה ולהבין שכדי לשרוד במזרח התיכון אנו חייבים להתעניין במרחב שמסביב ולדעת את השפה של הרוב באזור. לפעמים שואלים אותי: 'למה אנחנו צריכים ללמוד ערבית? שהערבים ילמדו עברית'. אז, הערבים אכן לומדים עברית, ואפילו ברצועת עזה תחת שלטון חמאס הם לומדים אותה כשפת האויב. מצד אחד, ידיעת השפה מאפשרת לדבר בגובה העיניים עם שכנינו הערבים ולפתוח את הלבבות, ומצד שני היא מאפשרת להבין מה חושבים עלינו באמת ומה זוממים. השפה הערבית היא כלי אדיר וידע זה כוח. אסור לנו להיות עיוורים במזרח התיכון. אנחנו מיעוט דובר עברית בתוך מרחב של כחצי מיליארד דוברי ערבית. איננו יכולים לחיות בתוך בועה ולהתעלם מהמציאות. השפה הערבית יכולה גם לשמש את ישראל להסברת עמדתה והנראטיב שלה לעולם הערבי בשפתו הוא".

בהרצאתה על מלחמות ישראל בראי הקריקטורות מראה בר את מבצע "צוק איתן" מהזווית של הקריקטוריסטים הערבים. לדבריה, הקריקטורות משמשות כלי חשוב לעיצוב תודעה, ובמקרה של "צוק איתן" להנחלת תודעת הניצחון. הן מראות את החיילים הישראלים רועדים מפחד מטילי של חמאס, את המנהרות שמצליחות להפתיע מאחור את החיילים השאננים, ואת הכניעה וההשפלה של ישראל המתחננת ל"רגיעה" ("תַהְדִאַה").

בר: "בעזרת הקריקטורות הם יוצרים תמונה של ניצחון עבור בני עמם. הם מעודדים את הלוחמים ומעלים להם את המורל להמשיך ולהתמיד בקרב מול ישראל – ללא קשר למספר אבידותיהם. לקריקטורות יש עוצמה בלתי רגילה, ודרכן מעבירים הקריקטוריסטים הערביים מסרים קבועים של לעג וביקורת כלפי מנהגים ותופעות, שפשו בחברתם כמו מילת נשים או "רצח על רקע חילול כבוד המשפחה". אני פשוט מנגישה את יצירותיהם לקהל דובר העברית שלא יודע על קיומן".


עידית בר עם קריקטוריה ערבית, צילום פרטי 1
עידית בר באחת מהרצאותיה, צילום פרטי
עידית בר, צילום 2 אוהד רמתי