אימרה שבועית:
כשם שחוקרי הטבע לא ישיגו אפילו במעט את האוצרות הטמונים במעבה האדמה - כך אין להשיג את ערך האוצרות הצפונים בכל יהודי. {רבי ישראל בעל שם טוב}
סטטוס שבועי:
בימים אלו כשמתקיים לנגד עינינו מאמר חז"ל: 'עתידה ירושלים שיתקבצו בתוכה כל הגויים וכל הממלכות' (אבות דרבי נתן פרק ל"ה). אל לנו לשכוח את בדידותו של עם ישראל בכלל, ובימי חורבן יהדות אירופה בשואה הנוראה בפרט.
לא זו בלבד שאויבינו התגלו במלוא אכזריותם, אלא שגם ה'ידידים' מאומות העולם, 'ידידים' שהיינו בטוחים בעזרתם, עמדו מנגד. בהחלט, היו גם היו חסידי אומות העולם שהצילו יהודים, אולם כנגד מעשי ההצלה של בודדים, עומדת במלוא החריפות העובדה שאומות העולם רובן ככולן היו אדישות לגורלנו. תגובותיהן של בעלות הברית למלחמה זו של הנאצים ביהודים, היו עקביות בחולשתן ובחוסר היעילות שלהן. בתקופה הראשונה, כשהנאצים הכשירו את הקרקע לרצח המתוכנן, העלימו בעלות הברית את התוכניות הנאציות. כשהחיסול הנאצי התנהל בקצב מלא, והיה הכרח תכוף בצעדי תגמול נמרצים כלפי גרמניה, הסתפקו מעצמות הברית בהצהרות מחאה מילוליות בלבד. נזכור את העבר למען העתיד!
ציטוט שבועי:
חיים ללא התחייבות אינם שווים לחיות. {אברהם יהושע השל}
סיפור שבועי:
'הקול קול יעקב...'
כשהרב יעקב מאיר הלמן נלקח בכוח הזרוע עם אשתו וילדיו לאושוויץ הוא הבריח בבטנה מיוחדת ספר תורה זעיר. הוא לא שרד את השואה והספר עבר גלגולים עד שהגיע בדרך מופלאה לנכדו. זהו סיפורו של ספר תורה מיוחד.
כשיעקב מאור יצא לסיקור של ועידה כלכלית באירופה, הוא לא שיער שהנסיעה הזו תהפוך לתחנת דרך משמעותית בחייו ובחיי משפחתו.
מאור, בשנות העשרים לחייו עבד ככתב הכלכלי של עיתון 'מעריב' ונסע לווינה, בירת אוסטריה לצורך כתבה על השוק האירופאי המשותף שהחל להתהוות באותן שנים – מה שהיווה את הסנונית הראשונה לאיחוד האירופאי. במסגרת הביקור הוא פקד בכל יום את קהילת 'המזרחי' הוינאית כדי להתפלל במחיצתה את תפילות ימי החול השבת ורב בית הכנסת ראה בו אובייקט שיוכל לשוחח עם הצעירים בקהילה על ארץ ישראל.
העיתונאי הצעיר הסכים וסיפר על החיים בארץ, על נופיה, על מלחמת יום כיפור שהסתיימה תקופה קצרה לפני כן וגם על פעילות תנועת 'גוש אמונים' שנועדה ליישב שטחי אבות ביהודה ושומרון.
נשיא הקהילה שהשתתף גם הוא בהרצאה התרגש מהקמת היישובים על חורבות עיירות יהודיות שנהרסו עם חורבן בית המקדש והביע את רצונו לעזור. ממשרדי הקהילה חייג יעקב לכמה חברים וביקש לדעת איזו עזרה תועיל לביסוס ההיאחזות. התשובה שקיבל מן העבר השני הייתה: ספרי תורה. באלון מורה ובעופרה היו ספרי תורה שהושאלו להם מבתי כנסת בירושלים, והחשש היה שללא ספרי תורה קבועים, ההתיישבות תתפרק, כיוון שבלעדיהם לא ניתן לקיים תפילות כראוי.
ראש קהילת המזרחי שוחח עם כמה מחבריו בקהילה היהודית הכללית שנעתרו לעניין וכמה דקות לאחר מכן מצא עצמו יעקב במרתף גדול בו אוכסנו מאות ספרי תורה עזובים. התברר שקהילות יהודיות קטנות שנסגרו לאחר שחבריהן נפטרו או עלו ארצה, העבירו את ספרי התורה וספרי הקודש שלהן לקהילות גדולות יותר וכך מצאו את עצמם ברבות השנים, מאות ספרי תורה משוכנים בחדר מיוחד בבניין הקהילה היהודית בווינה.
אחרי שלקח את ספרי התורה ופנה לצאת מהמקום, סיפר לו אחד המלווים שכדאי לו לראות גם ספר תורה הכתוב על עור צבי שנמצא במקום. בנקודה הזו צריך להסביר שספרי התורה נכתבים בדרך כלל על עור שנלקח מפרות, וספר תורה העשוי מעור צבי הוא דבר יקר ונדיר במיוחד, בשל הקושי להשיגו ובגלל המחיר הגבוה.
יעקב נזכר שסבו (שעל שמו הוא נקרא), הרב יעקב מאיר הלמן מהעיר מונקטש שבהונגריה (כיום במערב אוקראינה, סמוך לסלובקיה) החזיק ברשותו ספר תורה מעור צבי שעבר במשפחה מדור לדור ולכן התעניין לראות כיצד נראה ספר שכזה. אבל כשהספר הובא למקום ויעקב נוכח לראות את גודלו הזעיר ויוצא הדופן, חושיו נדרכו.
אמא שלי, בתו של הרב יעקב מאיר סיפרה לנו שסבו של אביה היה סוחר יהודי עשיר שנדד בדרכים. לכן הוא רכש ספר תורה זעיר שנכתב במיוחד עבורו על עור צבי ולקח אותו במסעותיו. מטבע הדברים, הסיכוי שמדובר באותו ספר היה כמובן קלוש מאוד, אבל כיוון שראיתי שהספר תואם לגודל ספר התורה של סבי, החלטתי להתעכב ולבדוק זאת. לאחראי על המקום לא היה מושג כיצד הגיע לשם ספר התורה ומה הייתה ההיסטוריה שלו, אבל הוא הסכים לבקשתי לבדוק שני סימנים שיכלו להעיד על זהותו של ספר התורה, כזה שהיה של סבי. סיפרתי לנוכחים שלפי המסורת המשפחתית 'עצי החיים' (שני המוטות שעליהן מגולגל הקלף) היו עשויים מברזל ולא מעץ, כמקובל, ולכן קצוות ספר התורה נפגעו מפגעי חלודה, מה שהביא את הרבנים שהיו באושוויץ לדון בכשרותו. כשגוללנו את ספר התורה לתחילתו ולסופו (המקומות שבהן הוא תפור על 'עץ החיים') הופתענו לראות שהם אכן מוכתמים בחלודה.
נשימתו של יעקב נעתקה כשהבין שיש סיכוי שהוא אוחז בידיו את הספר האבוד, אבל הוא ביקש לבדוק סימן נוסף. לפי המסורת המשפחתית סבי נרצח בשבוע שבו קראו את פרשיות תזריע-מצורע ולכן ביקשתי לפתוח את הספר באותן פרשיות. מי יודע אולי נמצא שם סימן כלשהוא.
כשהגענו לפרשיות תזריע-מצורע גילינו על הקלף כתמי דם גדולים, כאילו כסימן שספר התורה היה פתוח בדיוק באותו המקום בשעה שסבי נורה למוות על קידוש השם. זה היה רגע מצמרר ובכל פעם שאני מספר זאת בשרי נעשה חידודין.
הרגשנו ממש את אצבע אלוקים ששלחה אותי לשם כדי לאתר את ספר התורה של סבי. כשנרגענו מעט עלינו לקומה העליונה שבה הייתה ישיבה ולכן גם מניין של יהודים, חיבקתי את ספר התורה ואמרתי קדיש לזכר סבי.
אבל כיצד ידע על הספר ואיך נודע לו סיפור הרצח של סבו? אז לסבא יעקב מאיר, היה חבר ילדות שעבר יחד איתו את כל הגלגולים בשואה האיומה, מגטו לגטו וממחנה למחנה. אותו חבר ניסה לעלות לארץ עם סיום המלחמה, אך גורש על ידי הבריטים לקפריסין ושם נשא לאישה את אחת מגיסותיו של ידידו הטוב, יעקב מאיר. אותה גיסה אימצה באותה תקופה את שלשת בנותיו של יעקב מאיר, בהן אמו של יעקב מאור...
הידיד שהפך לקרוב משפחה סיפר לילדות המאומצות – בנותיו של יעקב מאיר שאביהן תפר בתוך מעילו בטנה נוספת שהכין משרוול של בגד שלתוכה הכניס את ספר התורה ונדד איתו בכל התחנות שעבר. כשהגיע לאושוויץ, הוא פגש יהודי ממונקטש שמיין את בגדי היהודים לאחר שהופשטו מהם, וביקש ממנו להוציא עבורו את ספר התורה מהמעיל, לאחר שנתן לו סימנים מזהים ואת השעה בה הגיע המשלוח.
ספר התורה חזר אליו לאחר שלשה ימים ויהודי המחנה למדו מתוכו וקראו ממנו בחשאי בשבתות ובחגים. יעקב מאיר הצליח לעבור את כל אימי השואה ואת זוועות מחנה ההשמדה אושוויץ, אך נורה למוות על ידי חייל נאצי במהלך 'צעדת המוות' מאושוויץ לגרמניה, בשבועות האחרונים של המלחמה. דמו של הסב שנותר על הקלף בדיוק בפרשה שבה נרצח, היווה עדות אילמת לרציחתו על קידוש השם בידי המרצחים הנאצים, אך גם היווה עדות לכך שהוא קרא ממנו בכל עת וחי עם התורה בכל המסעות שעבר. הדם הקדוש הזה, אגב, נספג כעבור שנים רבות בדרך מיוחדת על ידי אנשי זק"א המסורים, והועבר לקבורה בירושלים.
יעקב קיבל את אישור הקהילה היהודית לקחת את הספר לארץ ומידי שנה, בחג שמחת תורה, הוא מוציא אותו מהארון המיוחד שבו הוא מונח ורוקד איתו בבית הכנסת המקומי. מבחינתו, העובדה שזכה להחזיר לאימו את ספר התורה של אביה כמו העובדה שהוא יושב עם כל אחד מנכדיו ומספר לו בהתרגשות את סיפורו של ספר התורה, מהווים את הנקמה הגדולה והמתוקה ביותר בנאצים.
משפחת מאור הזמינה 'מעיל' חדש לספר התורה ועליו רקמו באותיות זהב גדולות: 'וחי בהם'. מתחת לכך באה רשימת המקומות שבהם נדד הספר: ויהי בנסוע הארון - מונקאטש, אושוויץ, וינה, רמת גן, קדומים, חמד.
ספר התורה הזה יוסיף ללוות את משפחת מאור מדור לדור, ומבחינת יעקב למרות שהספר לא כשר לקריאת התורה, כיוון שהתלאות הרבים פסלו אותו, הספר נושא עמו עדות נצח שעוברת מדור לדור על מסורת, אמונה, דבקות ואהבת התורה והשגחה פרטית. {מתוך אתר: בית חב"ד}
פרשה שבועית:
פרשת וארא / 'כשהמלך עיוור..'
"כה אמר ה' אלוקי ישראל: שלח את עמי ויחוגו לי במדבר" {שמות ה' א'}.
שני זקנים קרעו את המסיכה מעל פניו של פרעה והפרו את שלוות השלטון האבסולוטי והמתנשא שלו. הלא הם אהרן ומשה. הראשון בן שמונים ושלש, ואחיו הצעיר ממנו במעט, בן שמונים.
שני הזקנים הללו הציבו בפניו אתגר פילוסופי מביך, שסתר את עיקרי השקפתו ועמד בניגוד לתרבות המצרית. זו התרבות המאמינה באלילות, באיתני הטבע, ובחוקיות שאינה משתנה, הכובלת את האדם לאזיקי התנהגות קבועים.
משפט זה כולו מהפיכה! כיצד יתכן, שפרעה יכיר בהופעת 'אלוקים' שהוא מעבר לטבע העולם? כיצד יאזין לישות המשוחררת מאזיקיהם של חוקי הטבע, הדורשת דרור לעבדים. הן ישות זו טוענת שהאדם אחראי למעשיו מבחינה מוסרית, משום שהוא נושא בקרבו את צלם האלוקים, כלומר, שהאדם הוא בן חורין!
זהו אתגר מפחיד, העלול לקעקע את אושיות ארץ הנילוס. אדם, ובוודאי מושל עליון, אינו אוהב רעיונות חדשים העלולים לזעזע את השקפת עולמו לגבי המבנה ואורחות החיים של חברתו. על כן, דחה פרעה את האתגר והתבצר בעמדותיו: "ויאמר פרעה: מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה'" {שם ב'}.
תשובה ספקנית זו גררה אחריה את מסכת עשר המכות. מכות אלו לא נועדו להעניש את פרעה על דיכוי בני ישראל ושיעבודם. מטרתן היתה לחנכו, להעמידו על טעותו, לאלפו בינה ולהביאו להכרה בדבר אחריותו של האדם למעשיו.
פסוק אחד במערך המכות מושך את תשומת לבנו. פסוק החושף פן מעניין באופיו של האדם בכלל, שבמקרה זה פרעה הוא המייצגו נאמנה.
היה זה בעקבות מכת דבר, שבה נאמר: "כה אמר ה' אלוקי העברים: שלח את עמי ויעבדוני. כי אם מאן אתה לשלח ועודך מחזיק בם, הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה... דבר כבד מאד. והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים ולא ימות מכל לבני ישראל דבר" {שמות ב', ד'}.
מאחורי מכה זו עמדה שאלת ההשגחה הפרטית של האלוקים על העולם ועל האדם. לפי השקפתו של פרעה לא תיתכן התערבות אלוקית עד כדי ירידה לפרטי הפרטים של המתרחש בעולמנו.
מושג ההשגחה הפרטית הוא מאבני היסוד של תורת האלוקות מבית מדרשו של אברהם. למשה היה חשוב שמציאות זו תומחש לפרעה בצורה דרסטית שאינה משתמעת לשתי פנים. רק האמונה במציאות ההשגחה הפרטית מסוגלת לרפא את לבו הסורר של פרעה האכזר. ידיעת פרעה שקיימת צפיה מתמדת על מעשיו, מלווה בדרישה שייטיב את דרכיו, מסוגלת לגרום לו שישנה כיוון וישוב להיות אדם במיטבו.
מכת דבר תמחיש לו אמת זו בעליל. אם יווכח ש'מחלה מדבקת' זו תפגע במקנה בצורה סלקטיבית, שה'נגיפים' יבחרו רק את פרות מצרים ויתרחקו ממקנה בני ישראל, או אז יראה במו עיניו את מציאותה של ההשגחה העליונה. אם גם יזכור שהתרחשות זו נאמרה לו מראש, ללא ספק ישתכנע. וכי מה משכנע יותר מראיית העין? אולם פרעה התעלם: "וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד. ויכבד לב פרעה ולא שילח את העם" {שם ט' ז'}.
האמת הוטחה בפניו בעוצמה רבה, אך הוא טמן את ראשו בחול.
קול בקרבו לחש באוזני פרעה ואמר לו: נכון שמקנה ישראל לא מת במגיפה, נכון שזו הוכחה שמשה מדבר אמת, אולם איך אציג את עצמי לעיני עמי ככלי ריק? מה יאמרו עלי? הרי אתמול התעקשתי וגרמתי לכך שהעם יוכה במכות איומות, ואילו עתה אהיה מוכן לשלוח את העבדים ולוותר לדרישת משה? מה יהיה עלי, על מעמדי בעיני בני עמי?
לכן, פרעה קבע בנפשו והחליט: 'יהי מה, עלי להילחם עד הסוף', שנאמר: "ויכבד לבו ולא שלח את העם'" (שם).
פרעה נהג בעוורון. כך נוהגים גם אנו, לא פעם ולא פעמיים!
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}
שבת שלום – חודש טוב – יהונתן גרילק