כותרת
> C;
1/1
נדל"ן וכלכלה

צדק חברתי גם למעסיקים

כרמיאלי נדל"ן וכלכלהפורסם: 25.11.19 , 10:16ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:

בגיל שמונה וחצי ברח אלעד טורבתי עם משפחתו מאיראן המוסלמית בדרך לא דרך. בארץ עבר
קשיי קליטה לא פשוטים, והודות לחוש הצדק המפותח שלו הקים עם שותפו שניר ישר את החברה
היחידה בישראל המלווה את המעסיקים שיש להם עובדים בכל הנוגע לזכויותיהם ולחובותיהם

בשנת 1983 הופיעו נציגי הצבא האיראני בפתח בית משפחתו של אלעד טורבתי והחרימו את כל ספרי התפילה היהודיים שהיו בבית. הוריו של טורבתי היו לחוצים במשך יומיים. "בלילה השני, לפני שאמי הלכה לישון היא התפללה לאלוהים ולאחיה שנפטר וביקשה שכשתקום בבוקר כל הסאגה הזאת תיפתר, וכך אכן היה. בשעה שבע בבוקר דפקו אנשי צבא בדלתנו, החזירו את הספרים והתנצלו על חוסר הנוחות בטענה שהם מבינים שמדובר בדת ואמונה שלנו".

מקרה זה הכריע את הכף לטובת עלייה לארץ ישראל בדרך לא דרך. תוך שבועיים מכרו הוריו של טורבתי את כל רכושם בשקט, כדי שלא יתעורר חשד, למשפחה יהודית בעשירית מהמחיר שהיה שוויו, והחליטו לצאת שש נפשות למסע לכיוון ישראל יחד עם הסבא והסבתא. "נסענו עם ג'יפים בהרים ובלילות ישנו באורוות עם סוסים וחמורים. מספר ימים אחרי הבריחה התקלקל לנו הרכב. אני זוכר שהסתתרנו בין ההרים ומעלינו חגו מסוקי המשטר האיראני. סבי, שהיה מכונאי, הצליח לתקן ולהניע מחדש את הרכב, וכך הגענו לגבול הפקיסטני שם שיחדנו את השוטרים במעבר הגבול". בהמשך נפצע בראשו טורבתי והובהל לבית החולים, שם נתפר ראשו. מפקיסטן הגיעה משפחתו לשוויץ, למשפחה יהודית שעבדה עם הסוכנות היהודית, ובתום מסע מחתרתי שנמשך 12 ימים הצליחו להגיע לארץ המובטחת ישראל.

לימים העוול וחוסר הצדק שחווה טורבתי יחד עם משפחתו באיראן וגם קשיי ההתאקלמות בישראל גרמו לו להקים יחד עם שותפו שניר ישר את חברת מעסיקן – החברה היחידה בישראל המלווה את המעסיקים ואת בעלי העסקים הקטנים שמעסיקים עובדים בכל הנוגע לזכויותיהם ולחובותיהם. טורבתי וישר מומחים בשיווק, מכירות וניהול אנשים. מאז הקמת החברה לפני כשמונה חודשים, צוברת פעילותה העסקית תאוצה. טורבתי וישר מנהלים גם מספר עסקים בתחום התקשורת, מפתחים מערכת crm לניהול עובדים ואף שותפים בחברת סטארטאפ הנמצאת בימים אלו בפיתוח מתקדם.

למרות שאיראן מוזכרת יותר ויותר לאחרונה בכלי התקשורת בארץ ובעולם בהקשרים שליליים בכל הנוגע לפיתוח פצצות אטום וירי של טילים מכיוון סוריה אל ישראל, טורבתי זוכר את ילדותו באיראן בהקשר חיובי, לפחות עד גיל שמונה וחצי. הוא אף מצהיר בקול: "החלום שלי הוא שבאיראן תתחולל מהפכה חדשה, ואז אוכל לעשות טיול שורשים לטהרן יחד עם הוריי ואחי. מבחינתי זאת תהיה סגירת מעגל".

באיראן הוא היה תלמיד מצטיין אזורי, ואף זכה לקבל ציון כפול מ-100 כאות הערכה להצטיינותו. הוא ומשפחתו התגוררו בדירה ענקית. אביו היה מנהל חשבונות בחברת וולבו ואמו הייתה עקרת בית. "החיים היו מעולים כל עוד השאה היה בשלטון. לאחר המהפכה בשנת 1979 הוחלף השלטון לרפובליקה איסלמית אוטוקרטית, שלטון דתי קיצוני תחת הרודן חומייני. בני משפחתו היו חייבים להתיישר עם גזרות השלטון: אמו חויבה לצאת מהבית עם צ'אדור ורעלה, ונאסר על האזרחים להאזין למוזיקה מודרנית ולועזית.

בשנת 1980, כשפרצה מלחמת איראן-עיראק, דאגו סבו וסבתו להבריח שניים מדודיו על מנת שלא יגויסו לצבא האיראני. אחד מדודיו נפטר בגיל 24 בישראל. התחיל אז עוצר בלילות, ובני המשפחה לא יכלו לצאת מביתם החל מהשעה 19:00, ואף הדליקו בלילה נרות מאור. הוא זוכר כי באחת הפעמים נפלה פצצה עיראקית קרוב למגורי משפחתו, וגרמה לכל שמשות הבניין להתנפץ. "הרגשנו שאנחנו נרדפים משום שהשלטון היה אנטי ציוני, ופעמים רבות ממש פסענו על חבל דק. היינו משפחה מאוד גדולה ומאוחדת, והיינו מתראים מדי שבוע. בחגים היינו מתאספים כ-70 איש לחגוג".

בכיתה ב' הצליח לשכנע את הוריו ללמוד בבית ספר מעורב יהודי-מוסלמי, ולאחר שהשתכנעו הוא נאלץ לנסוע כל יום עם שני אוטובוסים כדי להגיע לבית הספר. הוא נזכר כי "הייתי מסתובב עם טלית, נהנה מהחגים היהודיים ומהחגים המוסלמים, וכמובן מהרבה חופשים".

בכיתה ב' הוא וחבריו צפו בבית הספר בסרט קולנוע, שהיה מבוסס על סיפור אמיתי, על נער בן 13 שבזמן המלחמה גויס לצבא האיראני והתאבד עם רימון, כאשר נשכב על האדמה כשטנק עיראקי עבר והם התפוצצו ביחד.

לאחר הסרט הפך הנער המתאבד ואף טענו באיראן שגן העדן מובטח לנער זה. טורבתי זוכר כיצד יום אחד הוא ואמו יצאו מביתם ביום העשוראא, כאשר השיעים יוצאים לרחובות ומכים את עצמם עד זוב דם. "מחזה כזה קשה לתאר במילים. אני זוכר שצחקתי עליהם ואמי סגרה לי את הפה כדי שלא יפגעו בנו. מנגד, זה היה מפחיד לראות אנשים המכים את עצמם עם שרשרות, יורד להם דם והם ממשיכים להכות את עצמם".

הצורך בהקמת 'מעסיקן' הוא כתוצאה מהמצב האבסורדי שלפיו הרוב המוחלט של הפסיקות המשפטיות הן לטובת העובדים, ורק מעט פסיקות משפטיות הן לטובת המעסיק. בנוסף, בתי המשפט קורסים תחת לחץ של כמות התביעות, כ-55,000 תביעות בשנה, מהן 800 תביעות בלבד מגיעות להכרעה ולפסק דין (פחות משני אחוזים), כשב-75 אחוז מהמקרים מתקבלת החלטה משפטית לטובת העובד באופן מלא או באופן חלקי. מאידך, כ-54,000 התביעות נסגרות מחוץ לכותלי בתי המשפט, כשעורכי דין רבים לדיני עבודה מקבלים את שכרם לפי אחוזים, כך שפעמים רבות נסגרת פשרה לטובת העובד, והמעסיק מעדיף לסיים את הסאגה המשפטית ולהתקדם בעבודתו ולשלם במקרים רבים תשלום, גם אם הוא לא צריך לשלמו.

טורבתי מודה כי עשיית הצדק למען המעסיקים נובעת בהחלט מסיפור חייו. "כל אדם מושפע מסביבת החיים שלו ולא ניתן להפריד ביניהם. הוריי העניקו לי יכולת הישרדות, נימוסים, ערכים, מנטליות ויחסי אנוש טובים, שאותם הצלחתי למנף קדימה, כמו גם את היכולת לראות את הסביבה ולנתח מצבים באופן נכון".

לאחר הבריחה מאיראן לישראל, ההתאקלמות של טורבתי ושל משפחתו בישראל הייתה לגמרי לא פשוטה. בעקבות מכירת החיסול של רכוש המשפחה באיראן, היא נותרה חסרת כל. אביו נאלץ פעם אחת 'להשאיל' לחם מהמכולת כדי שיהיה למשפחה מה לאכול, אבל כבר במשכורתו הראשונה דאג לחזור לאותה מכולת ולשלם עבור כיכר הלחם שלקח. הסוכנות היהודית רצתה לשכן את המשפחה בשכונת מצוקה בלוד, אך אמו של טורבתי התנגדה לכך נחרצות. הוריו החלו לעבוד בעבודות כפיים ושכרו דירה בבת-ים ללא רהיט אחד, אפילו לא מיטה לישון בה.

טורבתי: "להוריי לא הייתה פרוטה, למרות שהם יצאו לעבוד בעבודות קשות. אני דאגתי לקחת את אחי לגן ולהחזירו, ולחמם לנו אוכל בבית עד שאמי הייתה חוזרת מהעבודה. לא הכרתי את המנטליות ואת החוצפה הישראליים, והיה לי מאוד קשה להתאקלם. מה עוד שילדים מטבעם נטפלים לחלש. היו מציקים לי וקוראים לי בשמות גנאי, וזה היה לגמרי לא נעים, או כפי שקוראים לזה היום התעללות".

אחרי שנה בישראל עברה המשפחה לדירה אחרת, וגרו מול משפחה שהאב היה איש קבע והאם עקרת בית מאוד אינטליגנטית ומלומדת שלקחה את טורבתי תחת חסותה. כך הוא הצליח להשלים את פערי השפה והלשון, להתאקלם מבחינת הלימודים ולרכוש חברים חדשים. בצבא גויס לחיל החימוש, מכיוון שלמד רובוטיקה בתיכון, ושימש כמש"ק משמעת בענף ואחרי יותר משנה בצבא חזר שוב לבקו"ם, המשיך לשרת כנהג, ובהמשך כאחראי מחלקת נהגים ואף סיים בהצטיינות את תפקידו הצבאי האחרון.

עשיית הצדק החברתי בוערת בעצמותיו של טורבתי, יחד עם שותפו ישר, והוא מודה כי כשהתחיל לעבוד כבעל עסק הרגיש שביכולתו לפרנס עובדים ואת בני משפחותיהם זו שליחות מהשמיים. "כאשר אתה מקבל מעובד תביעה שאינה מוצדקת ונכנס לסחרחורת שנמשכת לא מעט זמן, אתה שואל את עצמך למה אתה צריך את זה. בשל היותי לוחם, בחרתי באופציה הנכונה ולגמרי לא קלה. מטבעי אני מאמין באנשים וחושב שבדרך נכונה של חינוך ועשייה ופחות בענישה ניתן להגיע למקום הרמוני וטוב יותר".

המטרה העיקרית של טורבתי וישר ב'מעסיקן' היא לשפר את המצב בו כיום יותר ויותר מעסיקים מוותרים על המושג של שכירים בעסק שלהם מחשש די מוצדק, שאינו תורם למשק ולכלכלה בישראל. ב'מעסיקן' דואגים ללוות את בעלי העסקים ולגרום לכך שבעל עסק מבין מה צריך לעשות על מנת לעבוד באופן תקין. גם כאשר העובד יהיה מודע לכך שהמעסיק שלו שומר על זכויותיו, תיווצר סביבת עבודה בריאה וכל הצדדים יתפקדו טוב יותר".

ישר: "לא קיים מעסיק בישראל שברשותו עובדים ומרגיש בטוח. צריך להבין שהחוק במדינת ישראל דינמי: הנהלים משתנים, יש צווי הרחבה ופסיקות מתחדשות, כך שלמעסיק אין שום סיכוי לעקוב אחר הנעשה. כך למשל, בעל פיצרייה מבין בהכנת פיצות, אבל פחות מבין מה חוקי ומה לא חוקי עבורו. כל אחד צריך להיות מומחה בתחומו, ובמעסיקן עשינו עבודה רבה על מנת להיות מקצוענים בתחומנו ולדאוג למעסיקים".

טורבתי וישר מספקים מספר דוגמאות לאפליה של המעסיקים בכל הנוגע להעסקת עובדים. כך למשל, למרות שהעובד וגם המעסיק משלמים מדי חודש לביטוח הלאומי, כאשר אישה נכנסת לשמירת הריון ונעדרת ממקום עבודתה עד 30 יום, נאלץ המעסיק לשלם לה את כל הימים בהם לא עבדה. כמו כן, כיום יכולים עובדים להיכנס לאפליקציה של קופת החולים ולהוציא דרכה אישור מחלה, מבלי להיבדק כלל על ידי רופא, ופעמים רבות אותם עובדים נצפים בתמונות ברשתות החברתיות כשהם מבלים או חוגגים במקומות שונים בארץ ובחו"ל.

במקרה אחר, עובדת שעבדה במשך 25 יום בחברה של שניהם ולא היו מרוצים מעבודתה, סיפרה למנהל שלה שהיא בהיריון בחודש השני. לאחר שיחת הבהרה עימה ולאחר שהוצעו לה תפקידים אחרים בחברה שהיא סירבה להם, הוחלט לבצע לה שימוע. היא טענה שהיא חולה ולא הגישה אישור לימי מחלה וגם לא הגיעה לעבודתה בטענה שהיא פוטרה. היא גם סיפרה לעובדים רבים בחברה שאמה ישבה בבית בכל מהלך ההיריון והמעביד שילם לה 100 אלף שקל, ושגם היא מתכוננת לעשות אותו הדבר. וכך אכן עשתה ותבעה את החברה על 80 אלף שקלים בטענה שהיא פוטרה בגלל היריון ולא מצאה עבודה במשך כל ההיריון.

טורבתי וישר: "מבחינתנו, מדובר בשליחות. אנחנו אנשים שלא יודעים לוותר ומבינים שאנחנו מחוללים שינוי, שיצריך זמן ושיש מהמורות בדרך. בסופו של דבר, כשנצליח בשליחותנו נחיה במדינה טובה יותר. אולי זה נשמע קצת יומרני, אך אדם המקדיש כ-50 אחוז מיומו בעבודה רוצה ליהנות ולא תמיד זוכה לכך, למרבה הצער. זה בהחלט צעד מבורך שמעסיק שרוצה לפטר עובד צריך לערוך לו שימוע ולשטוח את טענות הצדדים, על מנת שתהליך הפיטורין ימוצה כמו שצריך, אבל אם כבר ביום הראשון של עבודתו של עובד במקום העבודה המעסיק מבין שהוא לא מתאים, על פי החוק המעסיק צריך לעבור תהליך של חמישה ימים מרגע הגשת השימוע ועד לפיטורין, וזה מצב לגמרי לא הגיוני".

אלעד טורבתי ושניר ישר, צילום מעסיקן

אלעד טורבתי ושניר ישר, צילום מעסיקן 

אלעד טורבתי ושניר ישר, צילום מעסיקן  

אולי יעניין אותך גם