עד שפתאום הרגשתי שאני לא יכולה יותר,שהגלידה שאמורה להיות טעימה, פשוט מגעילה.
הפסקתי. כי לא יכולתי יותר לאכול..
"אבל הפסקת"
כן – אמרתי – ברור שהפסקתי, כמה אפשר לאכול?
בדיוק – אמרה ד"ר נגה שמרת – באכילה רגשית לא מפסיקים, יש בור שצריך למלא,כשהנפש לא מאוזנת הגוף צריך מפלט והאכילה היא סוג של מפלט.
בעצם, ממה שאני מבינה מימך, יש כל מיני דרכים להגיע למצב כזה של אכילה רגשית, נכון? שאלתי.
כן,- הוסיפה ד"ר נגה שמרת - יש את אלה שיודעים שהם סובלים רגשית – הם נעלבים המון , למשל, זו חוויה שקיימת לאורך כל החיים שלהם.
אחרים יכולים לחוש חוסר שביעות רצון עמוק בחייהם.
יש אנשים שכל דבר "חוטף אותם רגשית" בכל מיני צורות – כעסים, עלבונות, צער דאגנות.
אני מדברת על אנשים שהתחום הרגשי הוא מאוד דומננטי , הם סובלים, הם לא יודעים מה לעשות.
הם מרגישים חסרי אונים, לא כולם בהכרח יחברו את זה לאכילה.
יש את האנשים שאומרים – "אני צריך לאכול, אני לא נהנה מהאוכל" או " אני חייבת לתקוע את כל העוגה, לאכול ולאכול ולאכול עד שאני נגעלת מעצמי".
האכילה עבורם נועדה למלא איזה שהוא בור , אין חיבור לתודעה, הם לא מודעים שמדובר בבור רגשי, קיים רק הצורך הרגשי לאכול.
יש אנשים שיגידו "הכל נפלא בחיים , אני לא מבין למה אני עצוב, למה אני שמן, למה אני אוכל"
"הכל דבש – הבעיה היחידה היא שאני שמן" או" שאני לא שולט על האוכל".
כשהנפש לא מאוזנת, האכילה מהווה מעין דרך לעשות את האיזון הרגשי, אבל יש אנשים שלא מוצאים את הדרך הזו ולא בהכרח יגיבו באכילה ויש דרכים רבות למצוא מפלט – כמו עישון, סמים, עיסוק מוגבר בספורט או בסקס..
זו דרך להוציא קיטור, לשחרר את הלחץ שנוצר מקונפליקטים לא פתורים.
טיפול באכילה רגשית מבלי לטפל בנפש עלול להיות אפילו מסוכן. מעבר לכך אנשים שאין להם את המנגנון הזה של האיזון הרגשי (אכילה, ספורט, עישון, סקס) עלולים לסבול ממחלות אוטואימוניות.
ואיך זה קורה בעצם ? – הסתקרנתי.. וד"ר נגה שמרת המשיכה להסביר :
קחי לדוגמא – חדר חשוך, כשנכנסים לחדר חשוך כל הזמן נתקלים בדברים, אבל כשלוקחים פנס, או מדליקים את האור אפשר לראות מה קורה מבלי להיתקל בכל המכשולים.
בחיים שלנו הדרך האוטומטית שבה אנו פועלים היא כמו החדר החשוך, כלומר, בתור ילדים למדנו אסטרטגיות איך לחיות עם כמה שפחות להיפגע. תינוק קטן שרק למד לזחול מגיע לארון שבו יש בקבוקים מקסימים ואז באה האמא ההיסטרית ומרימה קול צעקה – מסוכן ! , לעומת זאת האופציה השניה שיכולה להיות לתגובתה של האמא – איזה חמוד, הבקבוקים באמת כל כך יפים, אבל זה נורא מסוכן, בו נפתח את הארון ונמצא בקבוקים יפים אחרים שהם לא מסוכנים.
בשתי הגישות התינוק לומד ומקבל אסטרטגיה שתלווה אותו לכל חייו -
האמא ההיסטרית גורמת לתינוק להבין שהסקרנות הטבעית שלו גורמת לאמא לא לאהוב אותו, וילד חייב שאמא שלו תאהב אותו – זה הקיום שלו. הוא לומד להגלות את הסקרנות והוא מפתח אסטרטגיה שאמא תאהב אותו, הוא יהיה צייתן ויקשיב לאמא. כאן נוצר פיצול בנפש.
האמא הרגועה מעבירה מסר ולגיטימציה להיות סקרן ומלמדת אותו להיות זהיר.
בכל מקרה אנחנו חיים עם האסטרטגיה שפיתחנו, זו יכולה להיות תוקפנות, או צייתנות, אבל אנחנו לא יודעים שאנו כאלה, או שיש לנו פיצול בנפש, אנו פשוט מתנהלים מתוך מה שאנו יודעים על העולם .. זו ההליכה בחדר החשוך.
בתהליך טיפולי אנו פוגשים את המקומות האלה ומקבלים בחזרה את הלגיטימציה להיות סקרנים.
לי יש את הכלים ללמד ולחבר אותך חזרה לגוף שלך. לאפשר לך לצאת מהעבודה האוטומטית... להדליק את האור.
זה נשמע מרתק – אמרתי – איך בעצם .. מדליקים את האור ? איך מפסיקים להתנהל אוטומטית?
הגוף הוא שיקוף לנפש – אמרה דר' נגה שמרת – כשחוקרים אותו עולה מידע נוסף , עוברים לעבוד עם הגוף ובשיקוף שלו עם הגופנפש , כאן ועכשיו , החלק האורגני יודע להוביל אותנו אל הטבע האמיתי, חזרה אל הסקרנות ואל ההתנהגות הטבעית .
מדמיינים מחשבה ויש לכך השפעה על הגוף, המידע שעולה במהלך המפגש הוא מידע שלא נמצא בראש, או בהגיון.
בשלב הזה דר' נגה שמרת איפשרה לי להתנסות כיצד מחשבה חיובית, כזו שגורמת לי לחייך משפיעה על הגוף שלי ובאיזה אזור יש למחשבה ביטוי, וכיצד מחשבה שלילית, כזו שגורמת לי לכעס או לצער באה לידי ביטוי בכאב. היא לא היתה יכולה לדעת מראש מה יקרה והיכן, אך אני הרגשתי היטב את הכאב, ומקום הכאב היה מפתיע, באופן כמעט טבעי התחלתי לנתח למה דווקא שם חשתי כאב, אך דר' נגה שמרת מיהרה לעצור אותי ולהסביר –
רגע , מה שאת עושה את עובדת עם ההגיון. אבל בואי נלך צעד אחד אחורה ונראה מה קורה כשמגיע אלי אדם לטיפול.
למשל הגיע אדם שמספר שיש לו קולגה לעבודה שנורא מעצבן אותו, הוא מספר על הקונפליקט. אני מקשיבה גם לסיפור וגם לחוויה הרגשית שמעבר לסיפור, אני בודקת מה ה ISSUE שלו עם עצמו – למשל – כבוד, או בעיה עם סמכות. בעוד הוא עוסק ב"חבר החוצפן" אני עוברת יחד איתו לבדיקת הקושי שלו עם סמכות.
אני מזמינה אותו לעשות עבודת גוף mindfullnes ואז הנפש שלו מנהלת את הדברים בצורה אחרת. קודם אנו בודקים את החוויה הרגשית, מאפשרים לחוויה להתרחש ולחוש – מה ההרגשה בגוף ? יש כאלה שירגישו נקודה מסויימת, או כיווץ, בשלב זה הגוף והנפש מתנתקים.
הסיפור הוא טריגר, המציאות מעצבנת כשיש לנו קונפליקט פנימי, או פצע שמנהל אותנו – אמונה או תפיסת עולם – משהו ששייך אלינו ובסופו של דבר מוצא ביטוי בבעיות אכילה.
זה יכול לחזור לתמונות ילדות, זה יכול להתגלגל לרגשי אשם, ההעמקה מאפשרת עבודה עם תת מודע, אם למשל מגיעים לתמונת ילדות קשה... אנשים לא יודעים מה זה באמת עבודת גוף נפש, המשמעות היא שילוב בין חוויות גופניות, מחשבות, גוף ורגשות וכאשר עושים את העבודה שאנחנו עשינו ממש לפני כמה רגעים – אפשר בעזרת הגוף בלבד לפתור קונפליקטים ולרפא את הגוף ואת הנפש.
במטופלים שהם אכלנים רגשיים – נחבר את זה למקום שהם הולכים לאכול – אין להם איך לזהות את המקום הזה... בגלל שאני עצמי באה מהמקום של אכלנית כפייתית – אני מכירה את כל הבורות והמקומות אליהם אפשר ליפול ומה אפשר לעשות כדי לא ליפול.
העובדה שאת היית שם מאפשרת לך לעזור לאנשים שסובלים מאכילה רגשית, אפשר לומר שאת מתמחה בתחום הזה ?
דר' נגה שמרת חייכה והמשיכה לספר על עצמה – יש לי שני תחומים שהחיים הכריחו אותי להתמחות בהם - הראשון הוא אכילה רגשית או כפייתית, זה סיפור חיי. השני הוא לקויות למידה והפרעות קשב – גם אני , גם בעלי וגם ארבעת ילדינו עם לקויות למידה והפרעות קשב. אני יכולה לראות את החיבור בין מי שחי עם הפרעות קשב לבין מי שהוא אכלן כפייתי.
אני מכירה לעומק את המאפיינים, את ההתמודדות ואיך מטפלים בעצמך במקומות של הפרעות קשב או במקומות של אכילה כפייתית.. אני יודעת איך לטפל.. איך התסכול להיות בחברה שלנו מוביל את האדם למצוא את הפתרון באכילה רגשית.
מילדותי רציתי להיות וטרינרית, חלום ילדות...
התחתנתי בת 19, גיל צעיר, התאהבתי בו בגיל 12, בגיל 15 היינו זוג וכשהייתי בת 19 רציתי לבלוע את החיים והתחתנתי.
נסעתי לקנדה ללמוד וטרינריה, אבל זה לא הלך בגלל לקויות הלמידה שלי . נשארתי עם תואר ראשון במדעי החיים שגם אותו עשיתי בקנדה. חזרתי ארצה עם צורך גדול למקצוע. בהכוונה מקצועית זיהו אצלי יכולת אנליטית והלכתי לתיכנות מחשבים, כבר שם אמרו לי שאוכל לעבוד עם אנשים, אך אז עוד לא הייתי בשלה או מוכנה לטפל באנשים.
עבדתי 5 שנים כתכנתת מחשבים, מנהלת פרוייקטים.
בגיל 34 הייתי סופר וומן, אמא לארבעה ילדים צפופים, כל שנתיים, ניהלתי בניית בית, והפכתי להיות שמנה מאוד...הייתי בערך 100 קילו..
בעלי הקים עסק, היה עצמאי, ואחרי 5 שנים שאני עבדתי כתכנתת, הקמנו מפעל.
אני הייתי אשת עסקים והוא היה מקצועי. זה היה מפעל מקצועי ייצור לתביות להזרקת פלסטיק, מפעל בקיבוץ מורן. 8 שנים ניהלתי את המפעל, ואז נמאס לי . בגיל 42.
התלבטתי היה לי מאוד משעמם, ההתלבטות היתה בין להגדיל את המפעל ובין שאלך לי לדרכי.
יצאתי מהמפעל, עשיתי דוקטורט בנושא של רגשות, למדתי ייעוץ ביוגרפי הוליסטי, שזה מסלול לימודי תעודת מטפל המשלבת בין טיפול משפחתי בראיה רוחנית, דמיון מודרך ועוד קורסים תומכים.
בגיל 50 מסרתי את הדוקטורט ונסעתי להודו, לבד, לחמישה שבועות.
הייתי נורא מבולבלת , לא ידעתי לאן אני ממשיכה, ניסיתי להקים קליניקה, ניסיתי להיות יועצת עסקית, שום דבר לא המריא... הציעו לי תפקיד במכללת תל-חי להיות מנהלת מרכז תמיכה לסטודנטים לקויי למידה.. הייתי בתפקיד שנתיים וחצי. הייתי גם מנהלת וגם מטפלת וגם רוחנית... הייתי בטוחה שאוכל לתת ביטוי לכל היכולות שלי ... והתבדיתי. התפקיד היה ניהולי והפכתי להיות משהו שלא רציתי. עזבתי אחרי שנתיים וחצי.
החלטתי להתמקד בפסיכוטרפיה גופנפש. לפני שנה נרשמתי למסלול לימודי תעודה של אוניברסיטת חיפה יחד עם מרכז שילוב של לימודי פסיכוטרפיה גופנפש . המסלול הוא 4 שנים.
נכון לי להיות בלימודים. זה משאיר אותי מחוברת לעצמי, יום בשבוע אני לומדת, מתנדבת בכלא חרמון , עובדת עם אסירים מכורים.
אחרי סשן טיפולי אני מרגישה שקיבלתי זריקת אנרגיה – כל כולי התמלאתי , הנפש מתמלאה, במקום הזה שאני פוגשת את המשמעות אני מרגישה מזינה ומוזנת. נמצאת במקום של נתינה.
זה מקסים .. – אמרתי – היום את מקיימת טיפולים של אחד על אחד, האם יש אפשרויות נוספות שחשבת עליהם בכדי לעזור יותר לאנשים שסובלים מאכילה רגשית ?
הייתי שמחה לעשות סדנא משותפת עם דיאטיקנית, אבל כרגע דרך הטיפול היא בעיקר אישית.
מהמפגש שלי עם דר' נגה שמרת יצאתי בתחושה שיש כל כך הרבה אפשרויות ודרכים לעזור וממש (אבל ממש) אין שום סיבה להמשיך ולסבול. עם דר' נגה שמרת אפשר ללמוד איך להרגיש ולחיות את החיים מבלי הצורך הזה שרודף אותך- לאכול....
