ובכל זאת שאלתי אותה, אחרי תהליך ארוך שהיא עברה, "מה השתנה? מה קרה בחודש חודשיים האחרונים שגרם לשינוי?"
והיא ענתה : "הייתי כ"כ עסוקה שלא היה לי זמן להתפנות לאוכל."
אז לא אכלת בכלל? שאלתי, "לא כמובן שאכלתי, רק לא נשנשתי ולא הייתי עסוקה באוכל ובלאכול. אכלתי שהייתי באמת רעבה וכשהיה לי צורך"
שימו לב, מתי אנחנו אוכלים והאכילה מפריעה לנו? לא משרתת מטרה אלא ממלאה את החסר. את החוסר בעשייה, חוסר, בתשומת לב, חוסר באהבה, חוסר במטרה בחיים.
אנחנו אוכלים כי אנחנו מתוסכלים, אנחנו מתוסכלים כי לא מצאנו עבודה/בן זוג/לימודים/ מטרה או כל תירוץ אחר שאנחנו מכניסים לעצמנו לראש... הסיבות לכאורה הופכות לתירוצים, והם לחלוטין צודקים ומוצדקים. בעיניי מי?
אם אני לא מצליח להשיג את כל האמור או בכלל מטרות שאני מציב לעצמי סימן שאני נכשל אם אני נכשל כנראה אני כישלון... ואז האכילה היא פיצוי.
האכילה מחפה על חוסר התזוזה, על אי הנכונות לקום, לעשות צעד, במחשבה ובמציאות! ולזוז מהמקום בו אנו נמצאים, לבצע שינוי, אפילו קטן ולכאורה לא משמעותי, אבל שינוי.
כשאנחנו בעשייה הדבר משמש כמנוע, אנחנו מוכיחים לעצמנו שאנחנו יכולים.
יכולים הכל : לנוע, ליזום, לעשות, לבחור, להשיג ולחוש טוב.
הדבר העיקרי והראשון שהשתנה אצל המתאמנת הוא הגישה. הגישה שלה לעצמה למציאות וליכולות שלה.
לכולנו יש יכולות ורצון ואם נרצה אנחנו יכולים הכל! באמת? הכל תלוי בנו?
לא באמת, יש דברים שאין לנו שליטה עליהם : כמו מזג האוויר, מדיניות ממשלה משתנה, מחלות, בנקים וכו', אבל על התגובות שלנו, הבחירות שלנו והגישה שלנו, על אלא יש לנו יכולת שליטה ושינוי.
אם רק נבחר לשנות את נקודת המבט שלנו לגבי שלושת המרכיבים הללו - תגובה, גישה, בחירה, אזי הדברים ישתנו ונקבל תוצאות אחרות.
אז המתאמנת שלי בחרה להיות עסוקה, לזוז מאזור הנוחות שלה, לקבל החלטות וליישם ולבצע אותן.
איפה אזור הנוחות שלכם?
מה יגרום לכם לזוז ממנו?
עד מתי תישארו תקועים?
אשמח שתשתפו אותי ותכתבו לי בתגובה. אולי אוכל לעזור.
גילה רפאל מאמנת אישית/זוגית ומנחת קבוצות נשים