אימרה שבועית:
תקומתו של העץ איננה בענפים ובעלים ובפירות המפוארים - אלא בשרשיו. {רבי שמשון רפאל הירש}
סטטוס שבועי:
"כי האדם עץ השדה" {דברים כ', י"ט}.
כבר מששת ימי בראשית קיים קשר בין האדם לאדמה. אדם הראשון נוצר מן האדמה, ועל כן נקרא בשם 'אדם'. המכנה המשותף לאדם ולאדמה מתבטא בכוחות הנטועים בשני ברואים אלו. האדמה מסוגלת להוציא את הכוחות הטמונים בה ולהצמיח יבול בשפע, אם אך יעבדו אותה כראוי. אף באדם חבויים כוחות וסגולות, אשר הוא מסוגל להוציאם מן הכוח אל הפועל ולהפוך לאדם נעלה, אם יעדן את מידותיו ויבחר בטוב ובחיובי.
ציטוט שבועי:
לעם ישראל היתה ותהיה רק בירה אחת, ירושלים הנצחית. כך היה הדבר לפני שלושת אלפים שנה, וכך זה יהיה, כפי שאנו מאמינים, עד סוף כל הדורות. {דוד בן גוריון}
סיפור שבועי:
הגילוי שבגלות.
האדמו"ר מספינקא בעל 'חקל יצחק' ישב עם חסידיו בשולחן ט"ו בשבט, ודיבר במעלת היום. הוא נטל פרי ועמד לברך עליו 'שהחיינו'. באותו רגע נשמע קול שמשות מתנפצות, רסיסי זכוכית כיסו את הרבי וחסידיו, ועל השולחן נחתו אבנים, שיודו אל תוך בית-המדרש בידי פרחחים שאינם בני ברית.
בלב החסידים הרבים עלתה מחשבה: וכי אפשר לברך 'שהחיינו' על זמן כזה, שבו התקפות הגויים עוברות כל גבול?
הניח הרבי את הפרי שבידו על השולחן ואמר: ט"ו בשבט מזכיר לנו את חביבותה של ארץ-ישראל, והקב"ה רוצה להבליט עוד יותר את מעלתה של ארץ-ישראל, כשהוא ממחיש לפנינו את מהותה של הגולה המקוללת. דווקא החושך מדגיש את האור! הרים הרבי מחדש את הפרי ובירך בכוונה גדולה: "שהחיינו... לזמן הזה".
פריחה שבועית:
ארץ מצמיחה מצוות / הרב משה גרילק
ט"ו בשבט הוא סיפורה של ארץ ישראל, שלה בלבד.
זהו סיפור על מחזור של ארבע עונות השנה. מחזור הזריעה והקליטה, החנטה והלבלוב, וגם סיפור הכמישה שאחריה באה פריחה מחודשת. ואף כי הטבע מספר סיפור זה בכל קצות תבל, שונה הוא כאן בארץ ישראל. כאן, ורק כאן, חונטים האילנות ומצמיחים... משמעות. כאן, ורק כאן, מטפחים חקלאיה, החיים על פי תורה, זן מיוחד של פירות, הוא זן פרי המעשר.
כידוע, מעשר הוא עשירית הפרי הצומח, התבואה שבשלה, הירקות שגדלו. עשירית שמפריש החקלאי בשעת אסיפת היבול לטובת הזולת. ההפרשה היא לטובת הלוויים שלא זכו לקבל קרקע בארץ ישראל.
יש שנים שבהן ההפרשה היא לזכות עניי העם שנאלצו בעניים למכור את נחלתם. ויש שנים שחובת ההפרשה היא לטובת האדם עצמו. אכילה בתנאים שונים מן הרגיל, רוחניים ומיוחדים, בירושלים דווקא, תוך הקפדה על כללי טהרה שיצרו גם חגיגיות ורוממות רוח.
מעשר זה הוא חלק אחד ממערכת שלמה של חוקי חקלאות שהטביעו את חותמם בכח צו התורה בימי קדם על הקרקע ועל האיכר היהודי. בין חלקי המערכת האחרים אנו מבחינים במצוות הפרשת תרומה לכהן, בחובת הבאת ביכורים, בצו המחייב להותיר את פאת השדה ללוקטים העניים, לגר, ליתום ולאלמנה, ועוד מצוות רבות המתמזגות למסכת, שבמרכזן גלום הרעיון: "שבשדהו של אדם מישראל אין הזרע מניב פירות לבעל השדה בלבד. אין האילן היהודי משגשג לבעליו בלבד" (ר' שמשון רפאל הירש).
החקלאות, עבודת האדמה ועצם הקשר למולדת, נרתמו בארץ למרכבת השאיפה הרוחנית המעדנת את החיים עצמם. ההנאה החומרית, הטבעית, הפשוטה והבריאה, עולה במציאות חיים זו דרגה, ובאורח פרדוקסלי מחדדת את ההנאה.
כיצד שואפים וחותרים למטרות רוחניות באמצעים טבעיים, כיצד מנשאים את ההנאה הטבעית לדרגה נאצלת של קדושה? ערכים נעלים אלו לומד החקלאי היהודי מכל שעורה ושיבולת של שדהו ומכל פרי הצומח בבוסתנו. כל הצומח, הפורח, הגדל ומבשיל על אדמה יהודית - פורח למען הרוחניות, למען חיים אציליים, על ידי כח שמיימי עליון ולמען אהבת האדם. הקב"ה קשר את אותות תורתו המאלפת בכל שלב ושלב של חיי האדם השולט בטבע, במיוחד בשטחים הרגישים שבהם מתעוררות נטיות הרכוש וההנאה, הם היצרים האפלים של אנוכיות ותאווה, אויבי היעוד האלוקי.
בשורות ספורות, זוהי תורת המעשר היהודית. בשבת העם היהודי על אדמתו, שינתה מערכת זו, בתרגולת מתמידה, את אופי העם. היא פתחה את לבו לראות את צורכי הזולת ולהבחין בהם. תחושת החסד התפתחה מתוך מערכת זו. אותותיה ניכרים עד ימינו במצוות הצדקה, שהכול מודעים לה, ורבים מקיימים אותה באופן מופלא.
אך מה לה, לתורת צדקה חקלאית זו ולט"ו בשבט? מדוע אנו מעלים דווקא היום מערכת זו על נסר מדוע דווקא היום, באמצע החורף הקר והגשום, כאשר האילנות עודם עומדים בעירומם ופירותיהם אינם נראים כלל?
ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילן. משמעות "ראש שנה" זה, אחד מארבעה ראשי שנה המנויים במשנה, היא הגדרתו כתאריך הקובע למעשרות האילן – לאיזו שנה משתייכים הפירות ואיזה מעשר חל עליהם.
תאריך זה אינו תאריך שרירותי. ט"ו בשבט קובע למעשרות האילן, משום שבו נפתחת תקופה חדשה. החורף נחצה ביום זה לשנים. מהיום עולה השרף באילנות והחיים שבים לזרום בעורקיהם. אמנם עדיין החורף בתוקפו, אך בשרשי האילנות העירומים מתחילה החנטה. בסתר מתחילה התהוות הפרי החדש. ארץ ישראל מחדשת בתאריך זה את נעוריה, אוספת כוחות לאחר "מנוחת" החורף ומתכוננת לקראת האביב והקיץ להניב פירות חדשים.
מי שלא קהו חושיו, מי שמסוגל עדיין להרגיש את ארצו בצורתה הקמאית, הבראשיתית, וחכמי ההלכה היו כאלה, חש בלבו את שמחת ארץ ישראל המתחדשת והמתרעננת, ושמח עמה.
באכילת פירות בשלים מתנובתה, בירך היהודי, במשך דורות ובכל פינות תבל, ברכת "מזל טוב" על יקיצת ארצו הרחוקה. ארץ הרחוקה ממנו מרחק אלפי קילומטרים של גלות, אך קרובה לו קרבת נפש שאין למעלה הימנה.
זהו ט"ו בשבט. חג הארץ המצמיחה מצוות שבאמצעותן פיתח היהודי קשר עמוק איתה. עמוק יותר מקשר מולדת ובית סתם. קשר שאינו תלוי כלל בנסיבות חיצוניות כלשהן. קשר פנימי שלא ניתק לעולם. קשר שאנו זקוקים לו כיום ביותר.
פרשה שבועית:
פרשת בשלח / "תקופת מעבר"
"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים... כי אמר... בראותם מלחמה ושבו מצרימה" {שמות י"ג, י"ז}.
בני ישראל החלו במסע הגדול אל החופש. והנה, כבר בתחילתו שלח העם מבטים רבים אחורה. מבטים של נוסטלגיה לעבר ארץ השעבוד שננטשה. זהו עם המסוגל להעפיל אל רגעי שגב המרוממים את הרוח. ובחלוף סערת ההתרגשות לגלוש מיד במדרון הנרגנות הקטנונית אל תלונות בטון זועף, אל חוסר אמונה ואל חוסר סבלנות. תלונה על חסרונם של מי שתייה: "להמית אותי... בצמא" (י"ז, ג'), טרוניות בעטיו של לחם שאינו בנמצא: "להמית את כל הקהל ברעב" (ט"ז, ג'), וגם תאווה לארוחת צהריים בשרית לא נשכחה בהמולת הטענות והמענות. מצרים, זו האכזרית והמשעבדת, הפכה פתאום לארץ האהובה: "למה זה העליתנו ממצרים" (י"ז, ג'). ארץ שהלווא! י שהיינו נשארים בה. ארץ שבעזרת מנגנון הזכרון הסלקטיבי נשכחו צרותיה, גזרותיה וייסוריה. וכמזכרת נעימה נותרה בתודעה הקיבוצית רק תמונת: "בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם" (ט"ז, ג').
פרשה זו מתארת גם את המענה האלוקי לתלונותיו המגוונות של העם. היא מספרת על מים שיצאו מן הסלע, על לחם שירד מן השמים ועל בשר שלווים שהוגש יום יום על מגש המדבר. אך המתלוננים לא היו אסירי תודה למראה שירותים יוצאי דופן אלו. הסיבה לכך טמונה בבדיקה המתמדת שערכו לאלוקים. הם רצו לברר אם "יש ה' בקרבנו אם אין" (י"ז, ז'). כלום אפשר לבטוח בו? האומנם כדאי לחסות בצל כנפיו?
הדברים לא נכתבו כדי שנדון ונחרוץ את משפטו של דור גדול זה, שזכה לגאולה ולמעמד הר סיני. הפקת הלקחים המתבקשים בעבורנו, היא מטרת הניתוח.
הפסוק הפותח של הפרשה כבר חושף חלק מהבעיה.
הפחד מפני המלחמה הוא פחד טבעי ולגיטימי. גם עמים שוחרי שלום נאלצו פעמים רבות להגן באומץ ובחירוף נפש על עצמאותם. הנכונות להקרבה ולמאבק למען החירות - אות היא לחיוניותו של עם ולרצונו בחיים. לעומת זאת, רפיון הרוח, הכניעה והבריחה מהמערכה הם סימניו הברורים של המוות הלאומי. כיצד ייתכן איפוא, שזה היה מצבו הנפשי של העם בתחילת דרכו, כשהוא מביע נכונות לשוב מצריימה אל חיק הנוגשים, ובלבד שלא להתייצב מול אויב?
כיצד ייתכן שעם שהיה עד לאחד המאורעות המסעירים ביותר בהיסטוריה, ליציאת מצרים, לא היה מוכן להגן על הישגי מאורע זה? הן רק ימים ספורים קודם לכן הוכיחה לו מכת בכורות (שפגעה בבת אחת בכל בכורי מצרים) את עוצמתו האין סופית של האלוקים. הכיצד הוא אינו מאמין שבכוח האלוקים לעמוד לימינו גם במלחמות בדרך לכנען?
התשובה טמונה באופיה המורכב של נפש האדם. יוצאי מצרים לא הצליחו למחוק מעל לוח לבם עד תום את רישומה של העבדות. אמנם הם זכו להתעוררות גדולה, מרשימה ונסית, אך היא היתה בת חלוף. היא התסיסה את רוחם, שכנעה את הגיונם ואף ריגשה אותם. אולם לא די היה בעוצמתה כדי לחדור אל הרבדים העמוקים של נפשם ולשנותה.
דורות גדל העברי במשטר של עבדות, והעבדות הוטבעה במהותו. לא ניתן לעוקרה בהלם מאורעות חד פעמי. ההתנתקות ממנה תבוא בתהליך חינוכי ארוך, איטי ושיטתי.
זו הסיבה לסתירות בהתנהגותם. היטלטלות בין אמונה באלוקים לבין הפחד מפני בני אדם. מבוכה בין השאיפה לחיי טוהר רוחניים לבין חלומות הפקר של עבדים, טרוניות קטנוניות וגעגועים לארץ המוצא שבה נולדו.
נפש דור יוצאי מצרים לא זכתה לגאולה שלמה. ניצוץ עבדות תמידי היה חבוי בלבם. על כן חייב היה דור זה לסיים את חייו במדבר. למען יקום דור אחר, דור שרוחו נכונה עם אלוקים ונפשו נקיה מעבדות. דור שיעלה באומץ לב לכבוש את ארץ כנען.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ופשרה"}
שבת שלום - יהונתן גרילק
