כותרת
> C;
1/1
תרבות ופנאי

קולנוע בלב / "המילים הטובות" (מאת לב אורלוב)

כרמיאלי תרבות ופנאיפורסם: 24.06.15 , 10:03ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:

לעזוב את טבריה


 
שני סרטיו הקודמים והנהדרים של שמי זרחין, "אביבה אהובתי" ו"העולם מצחיק", לא רק שהתרחשו בטבריה, אלא היו נטועים עמוק בפריפריה המזיעה והיוקדת, שואבים ממנה את ריחה ואת טעמה. כמו "מאקונדו" של מארקס, כך גם טבריה התגלתה ככר פורה לסגנונו המריר-מתוק של הבמאי. המינון בין ריאליזם של כיור המטבח לבין הסכריניות האופטימית היה מדויק והתוצאה עדינה ומיוחדת. 
את סרטו החדש צילם זרחין בירושלים. מדוע? האם זאת בחירה אמנותית אותנטית של הבמאי או הכסף של "המיזם לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים", שגרם לחצי מהסרטים והסדרות הישראליים בשנים האחרונות להצטלם בבירה? והאם מעבר הדירה עשה לו טוב?
רותם זיסמן כהן ("לצוד פילים") מגלמת את דורונה, צעירה ירושלמית שמתקשה שוב ושוב להיכנס להיריון. דורונה שוקעת במשבר נפשי, נפרדת באופן זמני מבעלה (צחי הלוי, "בית לחם") וחוזרת לבית הוריה. דורונה תקועה – היא מתקשה להגיע להחלטות בחייה, להוביל תהליכים ובעיקר נמנעת מלהיות גלויה עם בעלה.
את ה"זפטה" ההכרחית היא מקבלת כשאמה (לבנה פינקלשטיין - "מיתה טובה") נכנסת לניתוח בהול בבית החולים וסודות שהסתירה כל חייה מתחילים להיחשף. התגלית משגרת את דורונה ואת שני אחיה (אסף בן שמעון ורועי אסף, "המשגיחים") למסע ברחבי צרפת בעקבות מישהו או משהו- בין עיר לעיר, בין תחנה לתחנה, מנסים ללקט עוד ועוד פירור מידע שיאיר אור על התעלומה שכל כך מייסרת אותם.
יש לנו כאן אוסף מייצג, סטריאוטיפי באופן גלוי מדי, של החברה הישראלית: האח הגיי הליברל, האח החוזר בתשובה הקפדן וההיא המבולבלת שחוזרת הביתה. ואנחנו נגררים עם המשפחה הפוטוגנית הזאת מדירה לדירה, בין אנשים מסתוריים מהעבר של אמם. בהתחלה יש לנו תקוות למשהו מיוחד שתיכף יקרה, אבל אחרי הפגישה השלישית או הרביעית, אנחנו כבר מזיעים, עייפים ותשושים ומתחילים להבין ששום דבר יוצא דופן לא יצוץ לנו כאן. המסע הזה לא יביא את האחים לגילויים מפתיעים, אלא ייתן להם הזדמנות לחשבון נפש משפחתי ואישי. החיים של האחים שלנו אולי לא ישתנו מהקצה אל הקצה, אבל לפחות תהיה להם הזדמנות להגיע לתובנות משומשות על החיים. המסע הזה פלאי וחוצה יבשות, אבל גם יש בו משהו מינורי, אישי. יש בו אינטימיות של מחשבות מבולבלות ושל חששות כמוסים, שקודמים כאן תמיד לגילויים פרובוקטיביים.


טיפוסים אמוציונאליים, נוחים לבכות, לשיר ולצחוק – אלה האנשים שחיים בעולמו של זרחין, שנדמה שכותב אפילו את הרגעים העצובים ביותר עם חיוך גדול. יחצן שמציע לאבלים סידורי הלוויה מוזלים במיוחד או מאהבת חמושה בשפכטל – הבמאי הוותיק יודע ליצור סיטואציות אנושיות מורכבות ונפלאות, מצחיקות עצובות, וכמה יהלומים כאלו משובצים לאורך הסרט, נותנים לו את הגוון הזרחיני האהוב.
זה סרט יפה. יפה מדי. הכול כל כך נוצץ, צבעוני, מחייך אלינו בשמש הזהובה של הריביירה הצרפתית. השחקנים יפהפיים, עיצוב החללים צבעוני וחמודי, אפילו הג'סטות הקטנות של הדמויות תוכננו בקפידה כדי שיהיו מקסימות ומשובבות נפש. הכול מיופייף מדי, מלאכותי. בפעם הראשונה בקריירה של הבמאי – אין מה שיאזן את הסכריניות הטבעית שלו. אין כאן את טבריה הקשה, המציאותית. עין כרם נראית תמיד כמו גלויה ועל פריז בכלל אין מה לדבר. התחושה הקשה של קטלוג איקאה משתלטת כאן על הכול. והכי חמור – גם על הדמויות ועל מערכות היחסים.
דורונה ואחיה מרגישים מהונדסים גנטית, היחסים ביניהם אינם אמינים. אפילו המוצא המזרחי של המשפחה, שמנופפים בו כאן כמו בדגל המדינה ביום העצמאות, מרגיש כמו סתם קלישאה – מותג עלק אקזוטי שנוח להשתמש בו כדי לקבל תמיכה כספית מצרפתים ומקנדים. הכול בעולם הזה כל כך מתוק, נכון ובא טוב לעין, שנדמה שאפילו האוויר שהדמויות נושמות מתוכנן כך שטעמו ימצא חן בעיני הקהל במידה המכסימאלית.
לטוב ולרע "המילים הטובות" הוא סרט פשוט, צפוי, שטוף שמש ומתפקע מאהבת חינם. אהבה לדמויות הקצת פגומות שלו, אהבה לאחוות אחים, אהבה לתרבות הישראלית. המשפחה הישראלית החמה, המתוסבכת, המסוכסכת – אבל תמיד תמיד אוהבת וסולחת, היא הגיבורה האמיתית בסרטיו של הבמאי. תענוג לשהות שעתיים במחיצת אנשים כל כך חמים ואוהבים. הלב הענק שפועם בסרט חורך את המסך, ומאפשר לנו חוויית צפייה נעימה, רגועה. קצת מנומנמת.
"המילים הטובות" הוא לא עוד פנינה נפלאה מבית היוצר, אך התוצאה חביבה – מין גרסה מקומית לסרטי כריסמס האמריקאיים שכיף לראות עם המשפחה, מכורבלים יחד בערב חורפי קר.