התעמלנו ביחד בילדותנו בהפועל קרית ביאליק האגדית אצל מאמנים מהשורה הראשונה. מאמנים מהסוג שהכתיב את הטון בהתעמלות הישראלית דאז. לא זוכרת מה בדיוק בשיטת האימון או איזה משפט אמרו לי שגרם לי להיות מתעמלת שחולמת רחוק ועובדת קשה כבר מההתחלה, אבל אני בטוחה שהרבה מזה שאני היום מהסוג של החולמים זה בזכותם.
מעין גדלה בבית שמעודד מצויינות וסוזי, אמא שלה, היתה נחושה שתצליח. ולכן בגיל 10! עברה להתגורר בפנמיית המחוננים בוינגייט. אז זה היה מקובל אל תראו כל כך מופתעים. מעין התאמנה תחת שרביטו של המאמן האולימפי מיחאי ברשטיאן, שכיום עטור מדליות מאליפויות עולם ואולימפיאדה. מיחאי מאמן כבר 18 שנה בארה''ב, אימפריית ההתעמלות הבלתי מנוצחת בשנים האחרונות (שם להיות הכי טוב זה באמת קשה). בגיל 14 עזבה את הארץ וטסה להתאמן בארה''ב עם מיחאי. היא גרה אצל מיחאי ואישתו סלבי (שגם אימנה את מעין) ובנו ביחד עם עוד 2 מתעמלות בנות גילה. לא פשוט בכלל. לא פשוט בכלל בגיל ההתבגרות. כשחזרה לארץ ב-1997 להתחרות במכביה החליטה להישאר ולפרוש מהתעמלות. את תקופת החלום להיות מתעמלת מקצוענית הכי טובה היא מיצתה. שנה אחר כך כבר התחילה להדריך את הדור החדש של הפועל קרית ביאליק. אולי אז, כשהדריכה איפה שגדלה וחוותה ליד מאמנים גדולים את כל הקשיים באימון בתוך אולם שלא ראוי לרמת המתעמלות הבינה שהחלום שלה כשתהיה גדולה הוא שיהיה לה אולם משלה שתוכל לדאוג לו ולטפח אותו בכבוד שראוי לעבודה הקשה של מתעמלות ומאמנים. בדיוק כמו זה שהתאמנה בו בארצות הברית. והרי גם מעין מהסוג של החולמים. וללא ספק היא גם מהסוג של העושים!
אני עברתי לגור בשכניה בגיל 10 ואחרי עוד שנתיים של אימונים בהפועל משגב היה צריך לבחור בין מעבר לפנימייה או לפרוש. פעם לא היו אופציות ביניים ואפשרויות כמו היום. ההורים החליטו בשבילי שפורשים אז התחלתי לרקוד ולהדריך התעמלות בחוגים במשגב. גיליתי כשרון ואהבה חדשה. ממש נהנתי להדריך. נשאבתי לזה. פנטזתי על התעמלות ובניתי מערכי אימון עוד לפני שידעתי שזה מה שאני עושה. החלטתי כבר אז שיהיה לי אולם התעמלות משלי (יש לי אפילו עדה שהזכירה לי בטקס הפתיחה של האולם שאמרתי את זה בגיל 14). במהלך הקריירה הצעירה שלי כעוזרת וכמדריכה הקפדתי לבלוע כל מידע, שיטה ורעיון מהמאמנים שעבדתי תחתם ומחומרים מקצועיים שהיו זמינים. הגעתי לכל תחרות כשופטת צעירה ולא הפסדתי שום הזדמנות להפעיל ילדים. אם הזמן נכנס האינטרנט והתחלתי ממש לחפור על התעמלות בעולם, שיטות שונות, תרגילים וסגנונות. גיליתי שאני מכורה להתעמלות! בניתי לי את המודל שהייתי רוצה לעצמי ולמתעמלות הדמיוניות שלי. בגיל 22 כשהתחלתי את לימודי התואר בוינגייט ניצת בי החלום הישן להתחרות באליפות ישראל לבוגרות. עשיתי את זה בעזרת חבר טוב שהוא מאמן מעולה ואיש נפלא, יורי, הכרתי אותו בוינגייט כשהתחלתי להתאמן אצלו פעם בשבוע בחוג לסטודנטים. אני זוכרת שחשבתי אחרי כמה חודשי אימונים- חוג? מה ברצינות?! תעביד אותי קשה! אני רוצה להתעמל עד הסוף! להרגיש את השרירים. מכוח האינרציה והעקשנות נשאבתי ברצינות לענין ויורי הסכים להיות שותף ראשי בחלום שלי. 3 שנים התאמנו בשעות הערב המאוחרות אחרי הלימודים והעבודה ובבקרים לפני הלימודים ובסוף התחרינו באליפות ישראל לבוגרות 2006 (אלכס שטילוב בדיוק נכנס לבוגרים והתחרה גם כן וזכה במקום השלישי בקרב רב. כבוד). בתחרות נפלתי 5 פעמים מהקורה ופעמיים בקרקע. יורי מספר שרעד לי כל הגוף על הקורה מרוב התרגשות ותאר את העיניים שלי כ"מוזרות כאלה". מעין כמובן הגיעה לישון אצלי יום לפני לחגוג את האירוע ההזוי הזה ועודדה אותי מהיציע כמו נמרה ביחד עם בעלי החדש (בדיוק התחתנתי). אני חושבת שהיתה לי הרגשה עילאית! זכיתי במקום האחרון והמכובד. יאמר לזכותי שהייתי זקנה ב 7 שנים מהמתחרות האחרות עם 10 שנים של הפסקה באמצע . אבל בלי תירוצים! אשכרה הבאתי את עצמי להיות מתעמלת! אדיר! בחיי הייתי ברמה טובה ביחס לנסיבות. ביצעתי תרגילים משולשים ברמתם מהרמה שבה פרשתי מההתעמלות בגיל 12. אז גם הבנתי איזו טעות זו לקטוע חלום של ילד, אם ריאלי להשיג אותו כמובן, וזה חיזק לי את הפנטזיה של אולם התעמלות משלי, ושחייבים ללכת על זה. חייבת לגדל מתעמלות בדרך שלי ובמקום משלי בלי לתת דין וחשבון לאף אחד ובלי לחכות לאישורים לכל הצעה ורעיון שעולים לי בחלומות. אני לא מספיק סבלנית....והייתי מאד נחרצת.
כשמעין השתחררה מהצבא עבדה בקרקס בטורקיה כאקרובטית טרפז (כן כן) ופציעה חמורה בברך החזירה אותה לארץ, למזלי (לא למזלי היא נפצה כמובן...למזלי שחזרה לארץ). כי בדיוק היא חיפשה עבודה כמדריכת התעמלות עד שתחליט מה היא לומדת, ומצאה את עצמה ביחד איתי מאמנת חוג חמוד בגילון תחת מחלקת הספורט של משגב. בנסיעות המשותפות שלנו לאימונים דיברנו המון על המון דברים. ממש הפכנו BFF. אני הרגשתי שסוף סוף יש עם מי לחלוק את התשוקה להתעמלות והתחלנו לרקום פנטזיה משותפת לאולם פרטי בדגם עצמאי לגמרי בלי פוליטיקה ובירוקרטיה ומחלקות וויכוחים. היינו מאד מאד צעירות ותמימות בכל הקשור לעסקים וניהול אז סיכמנו שנמשיך לתכנן ובינתיים כל אחת תלך ללמוד משהו. מעין למדה במכללת תל-חי כלכלה ופסיכולוגיה ובכל משימה שקיבלה בקורסים בכלכלה השתמשה ברעיון המיזם המשותף שלנו ובכך שאבה מהמרצים מידע ספציפי ורלוונטי לנו. מרגע סיום הלימודים של מעין (שהיו שנה אחריי כי היא היתה חייבת לטייל בעולם (; ), ביום שגיליתי שאני בהריון עם גילי הגדולה שלי (במקרה או שלא) החלטנו שיוצאים לדרך. אחרי דיונים הוחלט ששמינו הוא "גילגולים" וחשוב מזה החלטנו בלי חוזה כתוב שאנחנו "צוות גילגולים" וזה אומר שאני עובדת רק אצלה והיא עובדת רק אצלי. היינו בטוחות שזה פשוט יצליח. שלא צריך לחלק תפקידים ואחריות. הרגשנו שהכל יסתדר מעצמו. וצדקנו!
פשוט הרגשנו שיצאנו לדרך בדרך לחלום הגדול...
מבטיחה פוסט שיפרט את הגילגולים של המיזם עד רגע השיא שלו לבינתיים- פתיחתו של אולם התעמלות ברמה גבוהה ומקצועית (בסטנדרטים הישראלים...). אולם פרטי בדגם עצמאי לגמרי בלי פוליטיקה ובירוקרטיה ומחלקות וויכוחים. והוא שלנו! ואנחנו מחליטות מה העקרונות והערכים שלו ואנחנו בוחרות את הדרך והסגנון ואת הצוות שלנו שילך איתנו ובדרכנו ויזרע בילדים את הרצון לחלום.
מעין ואני מכירות מגיל 6. חברות הכי טובות מגיל 20. ללא ספק המתנה אחת של השנייה. חלמנו התעמלות כל אחת לחוד ואנחנו מגשימות ביחד. אני חושבת שזה בעיקר כי אנחנו מאד עקשניות ומוכנות לעבוד קשה בשביל תוצר מאד רחוק. ואין בנינו אגו! יש בנינו הבנה מלאה גם בלי לדבר וחברות ואהבה ושותפות שקשה להסביר.
ובסופו של דבר זה באמת חזק מאיתנו.
בינתיים רק בנינו את המקום הראשוני ויצרנו לעצמנו סביבת עבודה שאנחנו אוהבות. אנחנו עובדות מבוקר ועד הבוקר למחרת כדי לתחזק את האולם ומה שהוא דורש. אנחנו לא עוצרות לרגע! לא סיימנו לחלום! התהליך עוד בעיצומו...
כנסו לפייסבוק שלנו ועשו לנו לייק ועזרו לנו להתקדם
https://www.facebook.com/gilgulim.gym?ref=aymt_homepage_panel