אימרה שבועית:
אחרית כל קטטה - חרטה, אחרית כל ענווה - שלום. {רבי שלמה אבן גבירול}
סטטוס שבועי:
הרגש היהודי שאותו עלינו לטפח ולפתח לעצמנו ולילדינו הוא, גאווה צנועה בגדולת השליחות היהודית ונחישות והחלטה להגשים שליחות זו. כשנהיה בהירים וברורים ביחס לזהותנו, אף איום וסכנה שבעולם לא יוכלו לערער אותנו.
ציטוט שבועי:
העם היהודי, גם אחר שנתיאש מן הקיום בדמות הגוף של מדינה, לא יכל בכל זאת להשלים עם הכליון המוחלט ולא חדל להתקיים גם אחרי כן בתור אומה ברוח. {י"ל פינסקר}
סיפור שבועי:
מסירות נפש!
בעבר הייתי מבקר ברוסיה פעמים רבות, שם נפגשתי מספר פעמים עם משפחה יהודית צעירה. שוחחנו בינינו על הבעיות העומדות בפני הקהילה היהודית שם. במשך הזמן זכיתי באמונו של ראש המשפחה, גבר גבוה וחסון בשם יעקב. כאשר התכוננתי לעזוב את המקום, פנה אלי יעקב ואמר לי: חכה, יש לי דבר מעניין, שאני רוצה להראות לך.
הוא ניגש עמי לארון, באופן אינסטינקטיבי הסתכל לצדדים, לוודא שעיניים בלתי רצויות אינן עוקבות אחרינו. לאחר שהשתכנע שאין חשש, פתח את הארון, הזיז הצידה קופסאות אחדות, ובזהירות הרים דלת מוסווית. מתחת לקרשי הרצפה הייתה מערכת מדרגות, שהובילה לבריכה קטנה. זהו המקווה של העיר! – הכריז בגאוה, יותר מארבעים משפחות משתמשות בו.
יעקב תיאר לי את הסכנות שהיו כרוכות בבניית המקוה הזה: שום מבנה דתי לא היה יכול להיבנות בלי אישור ממשלתי מיוחד, ובנייה בלי אישור היא סיבה לעונשים כבדים ביותר. חוץ מזה: הבית הוא רכוש ממשלתי, ולו הייתי נתפס, הייתי צפוי לתקופת מאסר ממושכת בגלל השחתת פני הבית. לכן כל עבודתי היתה צריכה להיעשות בסודיות מוחלטת. אפילו מחברי הטובים ביותר הסתרתי והעלמתי את הנעשה. יום יום חתרתי תחת הבית רק מעט, והוצאתי כמות קטנה של עפר, כדי שיהיה אפשר לפזר את העפר המוצא בלי לעורר חשד. קניתי כמויות קטנות של מלט בשביל תיקונים קטנים – כפי שהסברתי בחנות, עד שצברתי כמות מספקת לבניית המקווה. בתחבולות דומות הייתי צריך להשתמש כדי להשיג צינורות בשביל מערכת המים. כמו כן היה צורך כמובן למלא אחר הדרישות הקפדניות של ההלכה היהודית, שהוא דבר קשה לכשעצמו בכל מקוה, כל שכן בתנאים שכאלו. כל עוד לא הושלם המקוה, לא העזתי לספר אודותיו לאיש. רק לאחר שנשלמה הבניה, התחלתי לשתף בסוד את חברי הקרובים ביותר. בהדרגה, אחד אחד, הוזמנו עוד משפחות להשתמש במקוה הנסתר. רובן לא האמינו תחילה במה שהוצע להן, אבל הן באו בכל זאת. במהרה הפך המפעל הסודי ביותר שלי למקוה של הקהילה היהודית בעיר.
{מתוך: זכרונות הרב אריה קפלן - ניו יורק}
פרשה שבועית:
פרשת בראשית / 'האתגר שבאיסור'
"ביום אכלך ממנו מות תמות" {בראשית ב', י"ז}.
בתחילת דרכו הוצב מול האדם תמרור 'עצור'. הצו האלוקי השמיע באוזניו את המילה: אסור.
מסביב חי עולם שלם בשלווה וללא חשבון. רק עליו מוטל לחיות במתח. כל החיות נהנות מחיים מתירניים ופועלות בהתאם לאינסטינקטים שטבע בהן הבורא. רק לו אסור ליהנות. אמנם רק פירות עץ אחד אסורים באכילה,
מדוע? מדוע כה חמור האיסור?
למרות הפרדוקס, דווקא באיסור עצמו טמון סוד גן עדן. זוהי ההזדמנות הגדולה של האדם. באמצעותו יחוש במלוא העוצמה בייחודיותו בעולם. אישיותו תבוא לידי ביטוי מלא, והניצוץ האלוקי שבו יהפוך ללהבה.
האיסור יוצר סוג פעולה שיעשה אותה האדם מתוך הכרה, ולא מתוך אינסטינקט. מעשה הנובע מערכו המוסרי, ולא מהרצון הביולוגי המשותף לו ולבהמה. כל אימת שיעבור ליד העץ האסור, יחליט מחדש החלטה חופשית לא לטעום מהפרי, למרות רצונו. כך יטעם את טעם האיפוק המתגבר על הסקרנות ועל הדמיון המפתה. איפוק היוצר ממדים חדשים בנפשו.
אבל האדם אכל. נכנע לאינסטינקט וליצר. גן העדן התנפץ למרגלותיו. האכילה האסורה לא מילאה את הציפיות, לא העניקה לו את כל אשר העלה לפניו דמיונו. הוא חש מתוסכל, עצוב וחסר מנוחה, כפי שחש עד ימינו כל אחד מצאצאיו, הנכבש לתאווה, לתשוקה, לסטיה הלא מבוקרת ולחטא.
הנשמה זוכרת היטב עד היום את רגעי האושר הקצר, את ריח גן עדן האבוד! מכאן מקור הגעגועים אל היפה ואל הטהור שאנו חשים בתוך ליבנו. הלב האכול על ידי חיי הגוף, על ידי הרדיפה אחר הממון וההנאה שלעולם אינה באה על סיפוקה, חש בנשגב ובנעלה.
כי אנו - כולנו ביחד וכל אחד לחוד - האדם הראשון.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופישרה'}
שבת שלום - חורף בריא - יהונתן גרילק
