כי עת לחננה...
שעת בין ערביים של יום חורפי קר וסוער בעיר הרוסית קוריץ.
בית המדרש, בין מנחה למעריב, מלא מפה אל פה. חסידים ואנשי מעשה, יושבי בית המדרש בקביעות, לצד בעלי מלאכה, סנדלרים, רצענים, צבעים ופחחים; בעלי דוכנים בשוק, ורוכלים שהגיעו לבית המדרש אחר יום עמל מפרך בדרכים, בעיירות וכפרים, למכור מיני סדקית כדי להביא טרף לבני ביתם. לעת ערב באים אלה לבית המדרש להרוות נפשם הצמאה, בתפילה בציבור, בהקשבה לשיעור תורה, וכדו'.
עת זו שבין מנחה למעריב, כאשר קהל ה' גודש את בית המדרש, זמן מתאים הוא עבור דרשנים עוברי אורח, ההולכים ובאים מקהילה לקהילה, נכנסים לבתי מדרש ובתי כנסיות ומעוררים את לב הציבור בדברים חוצבי להבות אש.
הציבור מטה אוזן ושותה בצמא כל מילה, המרווה את נפשם היהודית הלוהטת. דברי ההתעוררות מוצאים מקום בלבם ומעוררים אותם לחשבון הנפש, לתשובה ולשיפור דרכיהם. לא אחת פורצת אנחה מלבו של יהודי קשה-יום אשר ימיו ולילותיו טרופים בדאגות קיומיות לבני ביתו, ובשמעו את דברי הדרשן מתעוררת בקרבו השאלה הנוקבת: אַיֶּכָּה?! כלום הגעת הנה רק כדי לעמול ולהתיגע עבור הפרנסה המטריפה דעתו של אדם, ומשכיחה אותו חיי נצח?… רבונו דעלמא כולא! חוס ורחם ותן לי בינה ודעת להרגיש היטב בלבי ובנפשי את תכליתי בעולם… שלא ארדוף חלילה כל ימי אחר ההבל...
ובין הדרשנים גם כאלו אשר מלבד דברי חיזוק והתעוררות, עומדים הם ומצווחים ככרוכיא על חטאים ועל פשעים, על עוונות ועל עונשים, על גיהינום ושאול תחתית, ועוד.
פעם אחת כאשר דרשן מן הסוג הזה עמד והוכיח, וייסר בשוטים ועקרבים, בלשונו הנוטפת מרירות, את ציבור היהודים התמימים שהתקבצו לבית ה', הקשיב רב העיר רבי פנחס מקוריץ לדברים הקשים שבפי המגיד, ועודו עומד ומדבר ניגש אליו אותו צדיק אמת ואמר לו בלחש:
הבט נא וראה! ישראל עם קדושים, בקור הצורב החודר לעצמותיהם, מתיגעים הם למן הבוקר השכם, בנפשם מביאים לחמם, נעליהם קרועות ובגדיהם בלים ואינם משמשים הגנה ראויה כנגד הקור המקפיא, רעבים הם וצמאים, עייפים הם ומשוועים למעט מנוחה, ואף על פי כן אינם ממהרים לבתיהם לסעוד לבם ולחלץ עצמותיהם לאחר עמל-יום מפרך. באים הם במסירות נפש, בידים צבות מקור ובברכיים כושלות מעייפות, לבית המדרש, וכך מדי יום ויום, האם יש מקום להוכיחם ולייסרם, להלקותם ולייאשם?…
במקום להוכיח את היהודים הכשרים והתמימים, גש אל ארון הקודש והרם כשופר קולך ללמד עליהם זכות ולבקש עליהם רחמים: ראה נא אבינו שבשמים כמה יקרים בניך! ראה נא מה נאים מעשיהם וכמה טהורות כוונותיהם! ראויים הם כבר לגאולה שלמה! ראויים הם כי תשוב לרחמם ולהשיבם אליך, כי עת לחננה כי בא מועד…
פרשה שבועית:
פרשת נח / אקולוגיה רוחנית
"ויהי המבול ארבעים יום על הארץ" {בראשית ז', י"ז}.
מה קרה?
מהן הסיבות שגרמו למי המבול לשטוף את תבל כולה ולהכחיד את כל החי - האדם, הבהמה, החיה, העוף והרמש?
המיתוסים מדווחים על סכסוכי אלים וזעפם. מסורות קדומות אחרות תולות מבול זה במחזוריות חוקי טבע לא נודעים. חוקרים שסיפורי המבול גירו את דמיונם, העלו השערות אין ספור: מתאוריות בדבר הרי קרח שגיאים שנמסו לפתע בעטיין של סיבות עלומות ועד לאפשרות שציר העולם עצר, משום מה, מסיבובו המהיר, ויצר בכך תנאים להתפרצות המים האדירה שהשמידה את היקום...
ואילו המקרא מדבר על חטאת האדם, על מחשבותיו שהיו: "רק רע כל היום" {בראשית ו', ה'}, על "כי השחית כל בשר את דרכו" {שם שם, י"ב}. המקרא מתאר את השלבים הראשונים של ההדרדרות המוסרית: "ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו" {שם שם, כ'}. בראשית היתה פילוסופיית חיים שטענה לנהנתנות לשמה. בפילוסופיה זו, היכולת להפיק את רצון הלב וההזדמנות לספק את המאוויים, הן הערך הקובע. אם אני יפה, גדול, תוצר המעמד העליון, שכיסיו נפוחים מכסף, אזי זכותי הטבעית לכפות את רצוני על נשים ככל שאבחר. והיכן הבעל? מה עם התא המשפחתי שנהרס? ומה עם האנדרלמוסיה והבלבול החברתי הבאים לעולם? נו, באמת?! איפה אתה חי? הזמנים השתנו! התורה רואה בהם את הגורמים הישירים לשינוי הגיאולוגי שהביא את השואה על האנושות כולה.
בכך מדגיש המקרא פעם נוספת את מה שכבר ידוע לנו מפרשת חטאו של אדם הראשון: קיים קשר אמיץ בין מעשי האדם לבין יכולת קיומו של היקום. האדם מכתיב בהתנהגותו המוסרית, לא רק את גורלה של החברה האנושית, כי אם גם את המתחולל במערכותיו הפיסיקליות של העולם. זוהי תלות רוחנית, חוק אקולוגי מובהק. חוק זה הוא אחד מאמונות היסוד הטבועות במקרא מתחילתו. אמונת יסוד המודגשת היטב בבקשתו של האלוקים מן האדם הראשון:
'בשעה שברא הקב"ה את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשי, כמה נאים ומשובחים הם! וכל מה שבראתי - בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך' (מדרש קהלת רבה, ז').
קול זה, שהושמע באוזני אדם הראשון, מהלך על פני התנ"ך כולו. קול האומר כי גורלו של העולם הופקד בידי האדם לשבט או לחסד. שכן אם הוא מקלקלו, אין מי שיתקן אחריו.