במאי: פאולו סורנטינו
שחקנים: מייקל קיין, הארווי קייטל, פול דאנו, ג'יין פונדה, רייצ'ל וויז
קשישים חסרי מנוחהבמאי האיטלקי המוערך, פאולו סורנטינו, משחק בציפיות שלנו בסרטו החדש. הוא בוחר להשתמש בכישרונו הנדיר כדי לגרום לכל מה שמכוער בתודעה שלנו להיראות מלכותי, מרהיב ביופיו. את הזקנה הוא מצלם מקרוב, באהבה רבה, מקנה לה יופי חם. דווקא את ההדר המובן מעליו שעוטף את גיבוריו המבוגרים הוא מעצב כסינטטי ומלאכותי.
אחרי שהציג מחווה פומפוזית ל"דולצ'ה וויטה" של פליני בסרטו זוכה האוסקר "יפה לנצח", סורנטינו ניגש חדור אמביציה ליצור גרסה אסוציאטיבית לסרטו המפורסם ביותר של גאון הקולנוע האיטלקי, "שמונה וחצי", הכה יומרני גם כך.
כמו הסרט הקלאסי, גם הנוכחי מתרחש באתר מעיינות מרפא, אתר שאליו פורשים מפעם לפעם העשירים והמפורסמים בחיפוש אחר מנוחה, מרגוע ומסאז' טוב. שם, בין כרי הדשא הירוקים של שווייץ ובין צלצולי הפעמונים של העדרים הרועים באחו, מתחולל תהליך ריפוי של נפשות מיוסרות. מלחין מבוגר (מייקל קיין), בתו הכואבת והפגועה (רייצ'ל וייס), חברו הקרוב, במאי קולנוע מזדקן (הארווי קייטל) ועוד כמה הפתעות על הדרך. הם כולם נפשות אחוזות בפחד משתק, מנסות לפלס את דרכן לחירות פנימית וחיבור מחודש עם תשוקותיהן.
כמו כל סרטיו של הבמאי, גם "נעורים" הוא יותר סרט אווירה מאשר יצירה עלילתית. זהו מופע חזותי ומוזיקלי מפעים ביופיו, על הגבול שבו קולנוע הופך מיצירה נשגבת להופעת לוליינות מנקרת עיניים. אך בניגוד לסרטו הקודם יש כאן צד אנושי איתן ויציב. היוצר מעצב דינמיקה משפחתית תוססת ומפוררת, כמעט קאמרית. הילד המפונק המשתעשע ב-50,000 גוונים, באריות אופראיות ובפלמינגואים וורודים, מתגלה פתאום כמספר סיפורים מוכשר וקשוב לגיבוריו. מאזין לשקט של העולם שברא כדי להציע לדמויותיו מזור וגאולה. בניגוד לסרטיו הקודמים, הוא נותן הפעם מקום של כבוד לשקט. לדממה יש כאן תפקיד, נפח ונוכחות כמו לכל בחירה מוזיקלית מוחצת בקריירה של היוצר.
סורנטינו מהלך על חבל דק כאשר הוא משרטט את הסיפורים האינטימיים על קנבס ענק בקנה מידה אפי, עם יומרות בלתי מרוסנות ליצור פיוט פילוסופי, כאן ועכשיו. ככל שהסרט מתקדם, האחיזה בקרקע מתרופפת והיצירה נעשית פחות מדויקת. שם הבמאי מועד מדי פעם לצד הלא נכון והחריקות שלו חושפות את הפלצנות המבעבעת ביסודות יצירתו המלאה מעצמה.
כמו נגן המנסה להפיק מכינורו צלילים שמימיים, לסחרר את שומעיו בכשפיו, כך יוצר סורנטינו את "נעורים". בשיאו, הוא מנגן על מיתרי נפשם של צופיו, אך אי הדיוק הקטן ביותר גורם לכינור לזייף. האם תסלחו לו על הצלילים הצורמים?
