במאי: סטיבן פרירס
שחקנים: מריל סטריפ יו גרנט רבקה פרגוסון
התשמע קולי, זוועתי שלי
כשפלורנס ג'נקינס פותחת את פיה ומתחילה לשיר, קולה האיום והמפלצתי גורם לחרדה ולזעזוע – ממשיך לצלצל את סיפורה המוזר גם היום. למה הסיפור על הגברת העשירה והזייפנית, זו שמילאה אולמות ב"קרנגי הול" וכבשה את אמריקה, מסקרן יוצרים מסביב לעולם שחוזרים לעסוק בו שוב ושוב? מה פשר התופעה הזאת, הקרויה "פלורנס פוסטר ג'נקיס"? מדוע סיפורה של הזמרת הגרועה בעולם מעורר בנו השראה?
אחרי רצף של סרטים בינוניים והופעות מוגזמות, מפתיע לגלות כמה חביב ורגיש הסרט החדש בכיכובה של מריל סטריפ, כמה מאופקת ומלאת עידון הופעתה בו. פלורנס היא פטרונית נדיבה וטובת לב של מוסיקאים בניו יורק. זאת הדרך שלה להגשים את תשוקתה למוסיקה, תאווה שאולי מחפה על תשוקות אחרות, כאלה שעליהן פלורנס נאלצת לוותר.
יום אחד פלורנס מחליטה לחצות את הקווים – ומתחילה לשיר. בעלה המסור (יו גרנט בקאמבק נהדר) שוכר לה את שירותיו של פסנתרן צעיר (סיימון הלברג המפתיע מ"המפץ הגדול") ויחד הם מתחילים להתאמן במרץ. אך פלורנס, חמושה באמביציות וביכולות ווקאליות מחרידות, אינה עוצרת בשיעורי זמרה בסלון. עד שלא תהפוך לסנסציה עולמית ותגשים את כל חלומותיה, הגברת הזקנה לא תנוח.
נדמה שזאת הולכת להיות סאטירה מרושעת על חוסר חמור במודעות עצמית כשהוא פוגש בכוחו המשתק של הכסף, אך עם התקדמות העלילה הסיפור מקבל תפנית, נחשפים בו ממדים נוספים ומתחיל להתבהר שתשובות קלות לא נקבל כאן. מדוע פלורנס אינה מפסיקה לשמוע מחמאות מכל עבר? האם שומעיה משתוקקים לכספה ומעדיפים לשקר לה במצח נחושה? האם ניו יורק המליכה לעצמה ליצן חדש ומשתעשעת על חשבונו? האם פלורנס עונה על צורך כלשהו בשירתה הזוועתית? ואולי זהו סיפורם הבלתי ייאמן של אנשים שמגלים חמלה, מחזירים אהבה והבנה.
מריל סטריפ מגלמת את פלורנס באהבה רבה. זאת דמות מגוחכת ומעוררת רחמים. יש בה הגינות, כנות, מוכנות לעבודה קשה ובעיקר לב גדול אוהב ודואג. סטריפ יוצרת גיבורה שיש בה אצילות ועליבות, אדם שזוכה לאהדה ולסקרנות.
מהלכיו העלילתיים של הסרט הטלוויזיוני הזה מלאכותיים למדי, והתקדמותו מסורבלת. כמו גיבורתו, גם הסרט מזייף לא פעם, שולף הסברים פסיכולוגיים זולים ועוד חטאים קטנים שכאלה, אבל ניתן לסלוח לו על כך.
סיפורה של פלורנס הרבה פחות צפוי ממה שנדמה תחילה. הוא משונה ומעציב, מעורר תדהמה ואי נחת אך גם ההערצה וסיפוק. האם חייה של פלורנס היו חיים מאושרים, חיים שבהם הגשימה את חלומותיה, או שמא בדיחה חסרת רחמים, שבה הייתה ללעג בפני אומה שלמה?
"פלורנס פוסטר ג'נקינס", כמו כוס תה מהבילה בשעת הערב, מספק בילוי קלאסי ונעים, עם סיפור לא שגרתי ומעורר תהיות. הביסקוויט לקינוח, הן כמובן ההופעות הנפלאות והרגישות של סטריפ, גראנט והלברג.
