מקורו של הבודהיזם הוא בהודו של 500 לפני הספירה לערך, כאשר קבוצה קטנה החלה את פעילותה במחאה מן הינדואיזם. באמצע המאה השנייה התפשט הבודהיזם לסין, התמזג עם הטאואיזם והקונפוציוניזם והפך לזרם בודהיזם סיני הקרוי זן בודהיזם.
מקורו הרוחני של ההינדואיזם נמצא במכלול כתבים עתיקים הקרויים ודות, שהובאו להודו לפני 4000 שנה על ידי נוודים ארציים בהירי עור מרוסיה ופרס.
ההינדים מאמינים כי כל היצורים החיים זהים במהותם וכי האלוהים קיים בכל הדברים, חיים כדוממים. מכאן נובע שכל יצור ראוי לסגידה.
מאחורי הפוליתיאיזם המורכב הזה עומד עיקרון יסודי יחיד הידוע כברהמן, המהות העילאית של החיים. בני אנוש יכולים, אם ישקיעו מאמצים ויגיעו לידי ידיעה פנימית, להתאחד עם הברהמן בעודם עלי אדמות, משום שהמציאות הנשגבת הזו והנשמה הפרטית זהים למעשה: "זה הינו אתה".
ההינדים רואים את העולם כמציאות יחסית, ומטיפים לסבלנות בנוסח: "חיה ותן לחיות".
ההינדים מאמינים בקארמה ובגלגול נשמות. עקב אמונתם בקארמה כמערכת של גמול טוב או רע על מעשים שבוצעו במשך החיים הקודמים, ההשקפה ההינדית היא של השלמה. גלגול הנשמות קשור באופן בלתי נפרד לקארמה, כי כל אחד היה קיים קודם לכן כיצור אנושי, חיה או חרק וימשיך ויתקיים שוב ושוב עד שיגיע לאחדות עם הברהמן האלוהי.
עיסוקי ההינדי הקשורים לפעולות הגוף והנפש כמו מדיטציה, יוגה ותפילה ונתפשים כחיוניים בניסיון לקשור את נשמת הפרט אל הברהמן. הגורו או המדריך הרוחני מושך אחריו קבוצת תלמידים המבקשים הדרכה לשם התפתחותם הרוחנית, הם חיים חיי פשטות ומדיטציה בקהילה הפורשת מן העולם הקרויה אשרם.
בהינדואיזם קיימות ארבע קסטות: כתות חברתיות, העליונה של הברהמינים הנחשבים למדריכים הרוחניים, האצילים והלוחמים, הסוחרים ובעלי המלאכה והאחרונים הם הפועלים הפשוטים.
מתחת לארבעת הקסטות הנ"ל קיימת הפרייה, ואלו המוקצים מתוך מיאוס.
מערכת הקסטות מטרתה ללמד כניעה, השלמה והסתפקות במצב נתון. מבנה זה טומן בחובו עיוות שהוביל לתופעות של אפלייה. הבודהיזם צמח כמחאה נגד ההינדואיזם אבל כמובן אימץ רבות מן האמונות ההינדיות.
בודהה חי בין השנים563 ל- 483 לפנה"ס, שמו המלא היה סידהארטה גואטמה והוא היה בנו של שליט ממלכה קטנה בצפון הודו. הוא היה נשוי ואב לבן, וחי חיי מותרות ופאר בתוך הארמון. יום אחד העז ויצא לראות ולהתבונן במתרחש בממלכתו וליבו כאב כשראה לראשונה את הסבל , החולי והעוני מסביב. בגיל עשרים ותשע חש כי אינו יכול לחיות את אי השוויון, ויתר על זכויותיו והפך לנודד דתי. הוא החל לעסוק במדיטציה וסיגוף וכל זאת בניסיון למחות על הכאב והסבל.
באותה התקופה היו עוד "גורו" נודדים רבים אחרים שמחו נגד ההינדואיזם, בעיקר לשליטה המוחלטת של הברהמנים אשר נחשבו לפרשני הוודות היחידים ומכך הקובעים היחידים בשאלות מוסר.
גואטמה (לעתיד בודהה) פתח בכך שלא הכיר יותר בסמכות של הוודות, באלים הוודים ובמערכת הקסטות כולה.
האגדה מספרת שגואטמה זכה להארה באחד מתרגילי המדיטציה שלו תחת עץ תאנה, מאז ואילך ניתן שמו והיה ידוע בשם הבודהה ("זה אשר התעורר"/ "זה אשר זכה להארה"). בודהה איגד את חסידיו לקהילה מסודרת, הכריז שהכול (גם נשים) יכולים להתקבל לחבורה של הבודהיסטים המתלמדים (סאנגהה) הסיר את כל אפליות הקסטות והבהיר עקרונית מוסריים.
כמו ההינדים גם הבודהיסטים מאמינים שהחיים שאנו חיים כעת אינם החיים היחידים, אלא אם אנו זוכים להארה. האיזון בין המעשים הטובים לרעים בחיינו הנוכחיים יקבע את גורלנו בחיים הבאים שלנו.
נירוואנה- מושג בודהיסטי, פירוש המילה היספגות הנשמה של האדם לתוך הנשמה העילאית של היקום ושחרור של קבע מן המחזור המתמיד של לידות מחדש. על פי הבודהיזים הקארמה מאפשרת הזדמנות וכן מוצא לתוך הנירוואנה.
הבודהיסטים מאמינים כי כולנו בעלי אפשרות לזכות להארה בחיים הנוכחיים בתנאי שנמצא את הנתיב שלנו. ההארה מורכבת מן ההכרה בארבע "האמיתות הבסיסיות האציליות":
• שהכאב והסבל מצויים בחיים
• שתשוקות בני אנוש מובילות לעיתים קרובות לאומללות
• שאם נוותר על התשוקות והשאיפות, נוכל למנוע סבל רב
• שניתן למנוע כאב אם הולכים במשעול האציל בן שמונת הפנים: השקפה נכונה, מחשבה נכונה, דיבור נכון, פעולה נכונה, פרנסה נכונה, מאמץ נכון, עמידה נכונה וריכוז נכון.
בודהה התבטא במילים אלה: "אני הבודהה שבכיתי עם כל דמעות אחיי, שליבי נשבר מצערו של העולם, שמח וצוחק, משום שהחירות היא בנמצא!, אתם הסובלים! דעו לכם שאתם סובלים מתוך עצמכם".
בערך כמאה שנה אחרי מותו של גואטמה נוצר קרע בקהילה הבודהיסטית שנחלקה לשתי אסכולות, האחת- השמרנית של הזקנים שהמשיכה לדבוק בכתבי הקודש הפאליים (פרישות מן העולם) שזו נקראת גם הינאיאנה, והיא האסכולה הנפוצה בסרילנקה, בורמה, תיאלנד, לאוס וקמבודיה. האסכולה השנייה- התפשטה לסין, יפן, קוריאה נפאל וטיבט, אסכולה זו הנקראת המאהאיאנה (הרכב הגדול) הנה בעלת ראיה ליברלית, סובלנות ומסתגלת לגבי פרשנות הכתבים הפאליים אשר תפסה תאוצה ושגשוג. המאהאיאנה מעודדת את חסידיה להתערות בחיים החילוניים ומאפשרת חופש רב בביטוי רעיונות חדשים שיותאמו למסגרת של מנהגים ואמונות מקומיים. כתוצאה מכך, נעשה הבודהיזם הטיבטי שונה בצורה ניכרת מן הזן בודהיזם הסיני, אף על פי ששניהם שייכים לאסכולת המאהאיאנה. במשך דורות קיבל הזן-בודהיזם ניחוח סיני ייחודי והתרחק מסוגים אחרים של בודהיזם.
הסימן היפני זן הינו למעשה אותה מילה כמו הסימן הסיני צ'אן, למרות שהם מבוטאים בצורה שונה.
היפנים אימצו סימנים סינים רבים במסגרת התפתחות החשיבה שלהם, סימנים אלו נקראים קאנג'י, בסינית הם נקראים "האן זי" (מילים סיניות).
הסימן זן או צ'אן, נלקחה במקור מן המילה ההודית דהיאנה שפירושה- "מדיטציה".
הזן בודהיזם טוען שהוא מעביר את תמצית המהות של בודהה בכך שהוא מאפשר לפרט לחוות את ההארה אליה הגיע בודהה.
המלומד הסיני ד"ר הו שו תיאר את הזן כ"רפורמציה או מהפכה בבודהיזם". ייתכן שהמחאה של הזן באה משום שהסינים פשוט לא מצליחים להגיע למצב של טראנסצנדנטציה ככל שהתאמנו ביוגה. לבסוף המורים הבודהיסטים הסינים עודדו את תלמידיהם למצוא נירוואנה תוך כדי עיסוקיהם היומיומיים. התלמידים למדו על פי צרכיהם האישיים, אופיים, נסיבותיהם ואישיותם.
תכלית הזן הינה לעורר את התלמיד להגשים את ההארה שלו, לא רק באמצעות מדיטציה אלא גם באמצעות סיפורים, שאלות, קואנים והפולחנים , המנהגים, ההתבטאויות והפעילויות היומיומיות.
הזן אינו עוסק באמונה כי אם בחכמה, בידע ובחוויה.
הזן מציע מספר עקרונות פעולה העוזרים לאנשים לגלות את המשמעות המצויה בשורש הבודהיזם.
הסינים נחשבים לאנשים מעשיים, ספקניים עם "שתי רגליים על האדמה". כשנשאל קונפוציוס לגבי החיים שלאחר המוות, ענה בשש מילים: "לא מכיר חיים, איך להכיר מוות"?
תלמידו של קונפוציוס היה הגיוני, ארצי ומכוון אל ומאת האנשים. למרות זאת תלמודו לא הספיק. האנשים היו צמאים לתשובות לשאלות בדבר החיים הפנימיים.
כאשר הבודהיזם החל להתפשט בסין, עברה החשיבה הסינית מהפך. אנשים תהו על משמעות החיים והחלו לשאול: "בהתחלה, האם הייתה ישות או אין"? וגם " איפה מתחילה הדרך, ואיפה היא מסתיימת"?
הראיה הקדומה ביותר להמצאות הבודהיזם בסין נמצאת בשנה 2 לפנה"ס, אז נרשם שדיפלומט זר הדריך שר סיני בתורת הבודהיזם. אולם תרגומים סינים לכתבי קודש בודהיסטים הופיעו רק באמצע המאה השנייה לספירה .
העיבודים הראשונים מתוך הקנון הפאלי, אולם מן המאה החמישית ואילך מרבית הכתבים הסינים היו מתוך הבודהיזם של המאהאיאנה,
במשך המאה הרביעית ותחילת החמישית תרגמו שני נזירים בודהיסטים, קומאראג'יווה ותלמידו סנג צ'או תשעים וארבע טקסטים פילוסופים בודהיסטים לסינית. המילה "משעול" (בסנסקריט- מארגה) תורגמה למילה טאו.
המילה טאו הייתה בעלת קונוטציות מיסטיות מאז ימי קדם ותוארה על ידי לאו טזה כך:
דבר מה בלתי מוגדר אך בכל זאת שלם
נולד לפני השמיים והארץ
דומם וחסר גבולות
קיים לבדו ואינו משתנה לעולם
עולה על הכול ללא עוררין
היא יכולה להיות מתוארת כ"אם כל הרקיעים"
אינני יודע את שמה
אני קורא לה טאו
ועקב העדר הידיעה
אני מכנה אותה גדולה
מכאן המושג הסיני העתיק של הטאו התמזג עם המיסטיות הבודהיסטית והעניק לבודהיזם הסיני מרחב ועומק שהטקסטים המקוריים בסאנסקריט לא חלמו עליהם. לדוגמא, המילה בודהה בסנסקריט פירושה "מודע". "מחשבות בודהה" פורשה כמצב של מודעות לטאו שאיליו מגיעים באמצעות מדיטציה (זן).
פרט למשמעות של "המשעול אל ההארה", הטאו הסיני בודהיסטי החל לרמז גם שהבודהיזם הוא "הנתיב אל האמת" בנוסף להיותו "המשמעות העילאית של החיים". הרוח הבודהיסטית של "ריקנות" שולבה ב"אחדות" המסתורית של לאו טזה, והמורה והתלמיד יחדיו נטלו חלק מכריע בפיתוח פילוסופיה סינית בודהיסטית בפעם הראשונה.
המשך יבוא ...
