הרגע בו אתה מבין את הסופיות הפוטנציאלית של מה שקיים,של היש הנוכחי. מוצף ברגשות ומבין שמה שהיה כבר איננו וגם מה שישנו תכף אינו.
הרגע בו קורי האהבה שמחברים אותך לאנשים בחייך נמתחים ופוקעים באחת או מתפוררים,מחלידים שנה אחר שנה בשיני הזמן.וכלניות העצב ורקפות הצער בוקעות מפקעתן ניזונות מקומפוסט של אהבה וגעגוע לאלו שהלכו ולאלו שישנם עוד מעט,עוד קצת.
ואתה מביט על חייך שלך ומבין את אינותך המתקרבת,החידלון האפשרי.ודעתך תופסת ולא תופסת את הסוף של האינסוף שנקרא אתה.
נוכחות גרעין הפרידה בכל רגע ורגע מחייך מלבה את התשוקה, החיות, ההוקרה והאהבה לחד פעמיותנו.
מאיץ בך לבעור עד בוא הרמץ עד בוא האפר.ונותן הרבה כבוד לחיים שלפני המוות,לעכשיו שלפני הפרידה.