המזכרות

לא ברור לי למה היצירה הזאת, מכל הסרטים הנפלאים שנעשים בעולם, הגיעה להקרנות בארץ. ואולי אני פשוט לא קהל היעד שלה.
השחקן שהפך לבמאי, ז'אן פול רוב, מראה יכולת נאה לספר סיפור רב משתתפים, קורקטי, מלטף וחביב. האווירה נעימה, הדיאלוגים שנונים והשחקנים נפלאים. בחור צעיר עם פרצוף יפיופי חולם להיות סופר, אביו החמוד סובל ממשבר גיל העמידה והסבתא המתוקה בורחת מבית האבות. הם כולם מחפשים משהו, לכולם קורים דברים עצובים, והם קצת בוכים וקצת צוחקים. הכול יופי טופי בסרט.
רק שזה לא איכות, וזאת לא דרמה וזאת לא קומדיה – זאת קלישאה אחת גדולה. זה קיטש נוטף. אלה לא רגשות אנושיים, זה זיוף סינתטי.
מי שמחפש "דרמה קומית צרפתית לקהל בורגני מבוגר", ז'אנר פופולארי מאוד בארץ – הגיע לכתובת הנכונה. עובדה שהפנסיונרים החביבים שגדשו את האולם גרגרו מהנאה, נהנים מהג'לי הרך והוורוד.