אילת עולה לכיתה ו' ואין סיכוי שהיא תוותר לי על טקס בו היא משתתפת ובטח בקבלת כיתות א'.
וכך באי רצון כמו מילואימניק שנקרא לשירות בגיל חמישים פלוס (ארבעה ילדים כפול מספר הטקסים כפול שש שנות יסודי) התייצבתי בשעה תשע בשער בית הספר "נוף גליל".השומר החדש בשער ולא בחיים, עם מדים מצוחצחים שמסתירים משכורת רעב קיטר שלא הצליח להכין קפה הבוקר ונראה מופתע מהתנועה הערה כמו חיל הג"א באמצע תרגיל חי"ר. פוגש בשביל את עמית ראש המועצה שלנו שמגיע מוקדם ללא פמליה ורעש מיותר,אנו מחליפים ברכות ולחיצת יד מוניצפלית איתנה ותוך כדי צעידה בשביל הקצר אנו מתעדכנים קלות,הוא התחיל לרוץ,אני זוכר שרצתי פעם ואיכשהו זה לא רשמי ואפילו נחמד.אנו פוגשים קבוצת הורים ממתינים וכמו במילואים אני מגלה פרצופים מוכרים וידידותיים אתם חלקתי פציעות פדגוגיות,ישיבות משמימות הסעות,וטיולים.והנה פה ושם מחליפים חיבוקים חמים עם אנשים,טוב בד"כ נשים מחבקות והגברים תוקעים כף עם מבט משתתף בצער של אכלנו אותה. הילדים זורמים החוצה מהכיתות ובועות תוססות של התרגשות מפעפעות מהם אלינו. וכמו בחלילן מהמלין אנו נמשכים אחוזי קסם בעקבות תווי האושר הקטנים בחולצות לבנות לעבר אולם הספורט.נכנס ומתיישב בשורה האחורית של הותיקים מנופף בידי לאילת כאומר "נוכח" והיא מאשרת בחיוך שהגעתי בזמן. קל מאוד להבחין בין המשתתפים הפעילים הלבושים במיטב מחלצותיהם, מורות, מנהלים, בעלי תפקידים לבין שלוך כמוני במכנסיים קצרות וסנדלי אצבע.הילדים מתיישבים על המגרש וכל ההורים הטריים מפטרלים על קו החוץ מושיטים סלולרי לפנים ומטעינים אותו בתמונות לזיכרון המשפחתי ולמדיה הדיגיטלית.מתמרנים כדי ללכוד משהו חוץ מהגב של ילדיהם ומנסים להתחמק מגערות ההורים שמסתירים להם.וכך בתחושת כאוס קלה וישראלית מאוד מתחיל הטקס ואני קולט שלמרות האקוסטיקה המזעזעת אני נהנה מההתרחשויות שעוטפות אותי. כמו להקת זרזירים ענקית שמתפזרת בשמיים ושוב חוזרת ומתאחדת,
נוצר ריקוד שכזה באולם הספורט שמורכב מהמון פרטים ואירועים שבאופן מופלא קשורים ומתחברים אחד לשני. הילדה שמתחילה לבכות ואמה ממהרת אליה ויושבת איתה על הרצפה ועוטפת אותה ברכות וחום מעירים בי געגועים לאמי.ריחות מתערבלים של ראשים חפופים ומשטח הגומי.אבא מתכופף ושורך בשקדנות שתי כנפיים לנעל בנו ואז מרים מבטו היישר לעיני בנו ומחבק אותו אל תוכו לפני שיעוף.הציניות מתפוגגת ומתאדה בחום הרגשות שעולה ממבטי ההורים לילדיהם שבונים רשת הגנה בלתי נראית של אהבה מהולה בדאגה וגאווה שמהבהבת כמעט מוחשית. ומספיק מבט אחד מאילת ששרה ורוקדת כדי שעיני יעלו דוק של דמעות געגוע לרגע הזה שלא יחזור,וההבנה שזו הפעם האחרונה בה אהיה ב"שלום כיתה א'",ואיכשהו זו תחילת הפרידה מילדותה של בתי,ובצער של מי שמתגעגע אל ימי התום של ילדותו ויודע את שאיבד,חי לרגע שוב את ילדותי שלי.וגם הנאומים המליציים המתארכים נוגעים ללב ואיכשהו מתאימים כמו פס קול לסרט של ילדותנו.ויש נחמה ושייכות והבנה ללא מילים שיוצרות תנועה רכה ומתערסלת שמשלחת את ילדינו אל השמיים בתוך הלהקה
. 
