רק אחרי שראיתי את הסרט "פוטו פרג'" הבנתי עד כמה חסר טקט הייתי. הצפייה בסרטו הדוקומנטרי של קובי פרג' (סרט המועמד לפרס אופיר לסרט התיעודי הטוב ביותר), חשפה בפניי את הנימים הכואבים של האדון מחנות הצילום, נימים שעליהם דרכתי באכזריות.
בסרט הביכורים שלו כבמאי, לוקח השחקן קובי פרג' מצלמה ויוצא לחקור את סיפור משפחתו העיראקית, משפחת הצלמים המפורסמת. עלייתה ונפילתה של האימפריה המשפחתית.
הסרט לא ארוך, אך מתפקע באופן מגושם למדי מעומס הנושאים המקופלים בו: הגשמת החלום הישראלי ושברו, חטא ההיבריס ורדיפת התהילה וגם דיון ארס פואטי במשמעויות הצילום, התיעוד וההנצחה. אך ברור למדי שהבמאי מתעניין פחות בהתרסקות הביזנס.
בתוך הרשומון על חיי המשפחה, התיאורים של מוסד הצילום שהקימו, הנבירה בדמותו של הדוד האגדי ולבסוף גולת הכותרת – המפגש הבלתי נשכח עם הדוד, נמצאת כל הזמן הסיבה האמיתית לעוצמתו הנדירה של "פוטו פרג'": המבט החושפני, הרגשני ועז המבע על קריסתה של האימפריה הישראלית האולטימטיבית: המשפחה. ולא סתם משפחה, אלא 5 אחים ו-5 אחיות – משפחה שכולם יכולים רק לקנא בה. נפילתו מבלי שוב של שבט מפואר שאין שני לו.
המבט הזה גס וחטטני, סנטימנטלי בלי בושה אבל כן וגלוי. זאת רק עוד נקודת מבט אישית על סיפור קשה ומורכב, ובכל זאת: כל אחד יכול למצוא בסיפורה של המשפחה הזאת קווים מקבילים לסיפור משפחתו שלו, מה שהופך את הצפייה בסרט לחוויה רגשית נדירה, על אף כל הפגמים.
אנשים קשים, גאוותניים. מי מהם רוצה לסלוח ואינו יכול. מי מוכן, אבל לא זוכה למענה. ומי פשוט לא מספיק. בישורת האחרונה לחייהם, מגיע הדור החדש ומביט על ההריסות של משפחתו, מנסה להבין איך אפשר לטעות כך, מכריח את אבותיו לבוא לחשבון נפש מול המצלמה. המצלמה, שהיא הישועה, הברכה והקללה של משפחת פרג'.
הקולנוע הישראלי התיעודי חווה כעת פריחה אמיתית בכל הקשור ליחסו עם הקהל המקומי. הישראלים הבינו איפה נמצאים הסיפורים המרגשים, הסיפורים המוגשים במעטפת סוחפת ורהוטה. אחרי הלהיטים "מיסטר גאגא" ו"מי יאהב אותי עכשיו" של תומר היימן וגם "פרינסס שואו" המוסיקלי, אין ספק ש"פוטו פרג'" עשוי להפוך ליקיר הדוקומנטרי החדש.
