"הדבר היחיד שעליו חשבנו אז, היה מה יקרה אם מיד אחרי שנקשר רגשית לילד או לילדה או ליותר, יוציאו אותו ויחזירו אותו להוריו או יעבירו אותו לפנימייה", מספרת דבי. "לא חשבנו שעלולים להיות קשיים בקליטת הילדים, זה בכלל לא הטריד אותנו, ידענו שלא יהיה דבר שלא נוכל להתמודד מולו. כשיש אהבה ורצון אמיתי לתת – השאר מסתדר מאליו, לאט או מהר זה לא משנה, העיקר שמסתדר".דבי " נגדל אותם כילדנו, נאהב אותם ונעניק להם חום ואהבה ואת כל צרכיהם כמשפחה אחת עד שיתבגרו ויצאו לחיים משלהם וגם אז נהייה הוריהם ..."
דבי...למה אתה לא אוכל....ת' בן ה4" אני לא אוכל ואז לא גודל ואז אתם לא מזדקנים ויהיו לי הורים לכל החיים...."
דבי ורני יונש הם משפחה מיוחדת והורים לשתי בנות בגילאי 14 ו16 , בהחלטה משפחתית מורחבת שכלל את הסבים והדודים והדודות נפלה החלטה לאמץ ילדים נוספים, דבי ניהלה משפחתון במשך שמונה שנים, רני קבלן עצמאי לעבודות ברזל ונירוסטה, מתגוררים בבית גדול עם חצר משופעת במתקני משחק ובריכת שחייה ודשא וגם סביבתם הקרובה ירוקה ומזמינת חיים.
בשיחה עם דבי ראיתי את הברק בעיניה, את הלהט, את הסבלנות והרצון, אולי זה התגבש במהלך השנים בטיפול בילדיה וילדי המשפחתון, אך בתוך הראש במחשבות הכי מעוררות, אלו ילדים שנאספו מיד לאחר לידתם לבית עם משפחה קיימת, לפצל את אהבתה לבנותיה ולילדים אחרים שאינם פרי בטנה, ילדים שננטשו על ידי אם שאינה מסוגלת להעניק הורות,
הבנתי יותר כשלשיחה הצטרף רני בעלה, שאלתי אותו .... אני יכול להבין את דבי, עם הניסיון שלה ואהבתה לילדים, אבל אתה צריך להיות שותף מלא לתהליך...רני ענה לי ואז הבנתי הכל, רני:.." הבית של הורי מוותיקי כרמיאל היה בית מקלט לילדים נטושים ועזובים וממשפחות הרוסות, ההורים שלי קלטו לאורך השנים ילדים מהרווחה עד שנמצא להם בית אומנה, לאחי הגדול שלושה ילדים מאומצים....." כן הבנתי הכל
את א' הקטן כיום בן 6 הם ראו לראשונה באינקובטור, הם קלטו אותו בן 11 יום לאימוץ זמני עד שתימצא לו משפחת מאמצת, בגיל 4 חודשים חטף א' התקף אפילפסיה איבד הכרה ונזקק לטיפול ארוך, ואז התברר שהוא אינו ילד רגיל אלא עם צרכים מיוחדים, המשפחה המאמצת ויתרה עליו, לא רצתה להתמודד עם מחלתו, דבי ורני צירפו אותו למשפחה וכיום מחלתו בבקרה וההתקפים פסקו, שני האחים הקודמים המאומצים הבן כיום בגיל 8.5 הגיע בגיל 5 חודשים למשפחה ואחותו הביולוגית הצטרפה בהיותה בגיל 9 חודשים והיום בת 7 קינאה עזה קיימת ביניהם בשל סירובה של האם הביולוגית להכיר בבנה ובמפגשים שנערכים בינה לבן הבת אותה היא מקבלת מרעיפה היא מתנות ותשומת לב, דבי שלא נוכחת במפגשים אלו בהיותם משפחה חסוייה נאלצת למלא את תפקיד האם ולקנות לאחר מפגשים אלו מתנות גם לאח הבוגר כדי שלא ירגיש מקופח.
הבנים בחבורה המאומצת עברו טקס ברית מילה כדת וכדין לאחר שלא נימולו לאחר לידתם, ומה הנראה לכם כדבר שבשגרה הרי למשפחת האומנה לדבי ורני זהו תהליך ארוך ובירוקרטי של אישורים והסכמות עם גופים שונים שצריכים לתת הסכמתם לכל הליך.
דבי ורני יונש החלו בהליך השמה ובדיקה שבחן את מידת התאמתם להיות משפחה אומנת, כשחלק מאותה הכנה היה קורס בו נפגשו השניים עם עובדות סוציאליות ומנחות אומנה, שוחחו על מהות האומנה, שמעו הסברים על התהליכים שעוברים הילדים, ההורים האומנים, ההורים הביולוגיים ועוד. "חלק מהמשפחות שפנו בבקשה לשמש משפחת אומנה, פרשו כבר במהלך הקורס ואולי טוב שכך. הם הבינו, ככל הנראה, שלא יוכלו לעשות את זה ומוטב לא להיכנס לעניין אם אתה לא בטוח שתוכל להתמיד", ממשיכה דבי. "אנחנו נשארנו עד הסוף, עברנו את כל המיונים ומאותו רגע בו אמרו לנו שנמצאנו מתאימים, ישבנו בבית וחיכינו ליום שבו נקלוט ילד או ילדה לביתנו".
למרות שניהלתי במשך שמונה שנים משפחתון בבית והייתי מורגלת בטיפול ילדיי וילדי המשפחתון לא ידענו למה אנחנו נכנסים, אמרנו שבשלב הראשון רק נלך לראות ולשמוע מה זה אומר, הלכנו למפגש הכרות. כשחזרנו כבר בשרנו לילדים שלנו ולמשפחה את הבשורה "אנחנו הולכים להיות משפחת אומנה" .
מהר מאוד נשאבנו לתוך המערכת הזאת שנקראת אומנה, זה לא היה פשוט בהתחלה, עוד לפני שהילדה נכנסה לנו לבית נכנסו העובדים הסוציאליים. בשלב הראשוני היינו בהלם, היו מלא שאלות וטפסים שצריך למלא, אבל קיבלנו עזרה וליווי וכבר ציפינו לילדים שנקלוט.
דבי "אולי צריך לחוקק חוק שימנע מנשים ללא אחריות הורית להביא ילדים לעולם, אך באין חוק צריכים להיות משפחות שיקלטו את אותם ילדים ויעניקו להם הורות, משפחה, ואת כל צרכיהם ומוכנות לחיים".
