
פבלו לרין, במאי צ'יליאני מבריק ("לא", "המועדון"), מצטרף לשורה של יוצרים לא אמריקאים אשר ניסו לספר בסרטם על המיתולוגיה האמריקאית, ולתאר את הרגעים שבהם היא נוצרה. מה משך את היוצר בסיפורה של ג'קי קנדי? והאם גם הקהל הישראלי ימצא בו עניין?
אומרים שכל אמריקאי זוכר איפה הוא היה באותו יום שבו התנקשו בחייו של ג'ון קנדי. הטראומה נחרטה היטב בתודעה הלאומית של אומת הכוכבים והפסים. התמונות של ג'קי הרוכנת מעל בעלה הגוסס במכונית הפתוחה, האלמנה הצעירה היוצאת מהבית הלבן עם שני הילדים הקטנים בדרכם לטקס האשכבה, וכמובן, הילד המצדיע לארונו של אביו – הם מהדימויים האייקוניים ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית.
לרין, בסרטו ההוליוודי הראשון, מספר על אותם רגעים שבהם התהוותה המיתולוגיה של הזוג קנדי ועל האישה האחראית לכך, הלא היא ג'קי בכבודה ובעצמה. כך לפחות משתמע מהסרט, שלא לוקח שבויים ולא מנסה להציג איש באור חיובי.
זה סרט על אישה אחת, צמאת תהילה, ברגע משבר גורלי בחייה. הסרט מדלג בין כמה זמנים, עוקב אחר השבוע שעבר על ג'קי קנדי מיום הרצח ועד לימים שאחרי ההלוויה.
אחרי שהיא עוברת את שלבי ההלם וההיסטריה הראשונים – נראה שמעניין אותה רק דבר אחד. ולא, זה לא האבל על בן זוגה וגם לא הדאגה לילדים. ג'קי מבינה שהיא עומדת לפני תהום הנשייה – ומסרבת לצעוד קדימה. אין סיכוי שהיא הולכת אל אבדון השכחה. רק לא לשם.
בן אדם אחד הנחוש לזכות בחיי נצח, ומוכן לעשות הכול כדי להשפיע על הדרך שבה תיכתב ההיסטוריה של עמו. ומולו – הנוכח הנפקד של היצירה, העם עצמו. העם האמריקאי לא נראה כלל בסרט, אך ברור שבעולם הקפיטליסטי שבו פועלת קנדי, צריך להיות קונה לכל מוצר. דווקא ההיעדר של האנשים, מבליט את קהל היעד של מעשי הגיבורה – כשם שקנדי נחושה ליצור דימויים בלתי נשכחים, כך העם צמא למיתולוגיה דרמטית ונוצצת, לרגעים שוברי לב שהוא ינצור בזיכרונו.
נטלי פורטמן, בתפקיד הראשי (שעליו הייתה מועמדת לאוסקר), מצדיקה את הסרט, גם למי שלא ימצא עניין בתכניו ובסגנונו. פורטמן לוקחת את הגיבורה שהיא מגלמת למסע נפשי טוטלי, למסע חניכה – מהצעירה הביישנית בתחילת דרכה, ועד לאישה קרת הרוח המתמרנת את העולם כרצונה.
הסרט מבוים עם אנרגיה מסחררת ומלווה במוסיקה דרמטית משובחת של מיקה לוי, אך הצפייה בו דווקא שכלתנית למדי. אנחנו עוקבים מקרוב אחר סערת הרגשות העוברת על הגיבורה בשבוע הקשה בחייה. היסטריה, זעם, חרדה – הכול מוצף כאן, מבוים בתנופה גדולה. אבל חוויית הצפייה כאן לא מנסה להיות מרגשת. הסרט מתוחכם למדי במבנהו ודורש קשב רב והתעמקות אחר דיאלוגים פתלתלים היוצאים מפיהן של דמויות לא סימפטיות. ייתכן כי חלק גדול מהקהל יאבד עניין בסרט סתום למראה שמסרב לענות על הציפיות של צופיו. אך אלא שיתנו לו סיכוי ויהיו מוכנים להתעמק, יגלו יצירה ייחודית ונבונה. וכן, כיאה לסרט על ג'קי אונסיס קנדי – גם אצילי ונוטף סטייל.