כותרת
> C;
1/1
דת בקהילה

ויקרא: יהונתן גרילק על פרשת השבוע

כרמיאלי דת בקהילהפורסם: 31.03.17 , 14:01ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:


אימרה שבועית:
אל תיתן למי שאתה עכשיו להפריע למי שאתה יכול להיות. {רבי שלום דובער שניאורסון מלובביץ'}


סטטוס שבועי:
לשווא נחפש סיבות לשנאת ישראל. גם אם תמצאנה סיבות לשנאה זו, הסיבות אינן גורם לשנאה, ההפך הוא הנכון. הסיבות הן פרי מחשבות של אלו שביקשו להצטדק ולהסביר את שנאתם לישראל. מסיבה זו משתנות גם הסיבות, בהתאם לזמן ולמקום.


ציטוט שבועי:
ישראל בנויה על רקע ציוני יהודי. וזה יותר משלושים שנה נוצר בה אנטגוניזים לדת וניתוק מערכי היהדות.
החגים אצלנו הם טור אהלים על חופי ים כנרת וים המלח... הקרבנו את ערכי הרוח בעבור הנאות גשמיות וסמלים חיצוניים. יש בארץ הזאת רעב למשהו אחר... בבתי הספר יש כישלון חינוכי ציוני טוטאלי. לך תסביר לנוער למה עליו לחיות בת"א ולא בניו יורק...? המנהיגות שלנו לא הבינה את חשיבותה של היהדות בבנין עמנו. היא זנחה את החינוך. את משמעותו העמוקה והערכית....  {אני מחפש את היהדות שלי / עזר ויצמן}


סיפור שבועי:
'קרבן עולה'


היה זה בימי דעיכתו של גטו ורשה. בני משפחת אלבום – ישראל, חיה ובתם היחידה, תמר – התחבאו בבונקר. שם הם היו בטוחים יחסית, אך כעת התעוררה בעיה, שכן הם רוקנו את מאגר המזון הזעום שהיה להם. מישהו ייאלץ לצאת לרחובות ולנסות להשיג קצת לחם כדי להציל את המשפחה. האפשרות ההגיונית היחידה הייתה תמרל'ה. היה הרבה פחות סיכוי שהחיות הנאציות יבחינו בילדה קטנה מאשר במבוגר. מוקדם בבוקר, לפני עלות השחר, תמרל'ה זחלה החוצה כדי להתחיל בחיפוש אחר מזון לעצמה ולהוריה.

לרוע מזלם בדיוק באותו בוקר הגרמנים ערכו את אחד החיפושים המפורסמים שלהם. פרצו לבתים ואסרו כל יהודי שנראה ברחובות, ואת כולם דחפו ל'אומשלאגפלאץ', היעד המוכר לגיהינום של טרבלינקה.
שמע הפשיטה הגיע לבני משפחת אלבאום. הם הפכו משותקים מפחד לתמרל'ה, שכן שעות חלפו והיא לא שבה עדיין. הם לא יכלו שלא לחשוב שאולי גם היא נתפסה, חלילה. הם הביטו בכניסה לבונקר ונבעתו לשמע כל צליל זעיר שבא מן הכניסה.
הדקות והשעות נקפו לאטן, תמרל'ה הקטנה והיקרה הייתה האור היחיד בחושך המעיק של חייהם לא שבה עדיין. אהבתם העזה אליה הייתה הדבר היחיד שנתן להם עוז וכוח להמשיך, וכעת היה עליהם להתמודד עם המסקנה הבלתי נמנעת, שהיא נתפסה ומוחזקת ב'אומשלאגפלאץ' תחת איומי הרובים הגרמניים.


ישראל וחיה הבינו שאין להם כל אפשרויות סבירות להציל את בתם מן המפלצות הנאציות האכזריות. כל שיכלו לקוות להשיג היה לסכן אף את עצמם. ואז הגה ישראל רעיון. הוא זכר שמכר שלו בשם פרלשטיין היה חבר במשטרה היהודית של הגטו. הוא אפילו הכיר את בתם ולפעמים גילה אליה חיבה. אולי הוא יוכל להיעשות למציל ילדתם, כך קיוו. נרגשים ומפוחדים רצו דרך קירותיהם של כל המבנים שבדרך למשכנו של פרלשטיין. במבנה הזה, רח' דז'ילהה מספר 9, גרו רוב השוטרים היהודיים ומשפחותיהם.
כשהגיעו ליעד, דפקו נואשות על דלת משפחת פרלשטיין, והנה נפתחה להם הדלת ע"י מכרם המופתע בכבודו ובעצמו. בקצרה סיפרו לו את תפיסתה של תמר, והסיפור מאוד נגע ללבו. 
חשב השוטר היהודי איך לסייע בעדם, ולפתע אורו עיניו. הוא הוריד את כובע השוטרים מראשו, הוציא מכיסו את תעודת הזהות שלו מטעם המשטרה. ותחב את שניהם לתוך ידו של ישראל הנדהם.
קח את אלה ורוץ ל'אומשלאגפלאץ', לפני שמאוחר מדי. אמור לשוטרים שם שבתך נמצאת בין הנתפסים, והם יעזרו לך לשחרר אותה ולקחת אותה משם. יש בינינו חוק לא כתוב – לא חוטפים ילדים של שוטרים.


ישראל חבש את כובע השוטרים ותחב את המסמך בכיסו. ובדרכו החוצה, אמר לו פרלשטיין: שכחתי דבר אחד. השעה כבר מאוחרת. זה אומר שכבר ספרו את הנאספים ב'אומשלאגפלאץ'. לכן תצטרך לתפוס ילד אחד בדרכך להחליף את בתך, כדי שלגרמנים תהיה המכסה שלהם ולא יבחינו כי קרה משהו.
ישראל קפא על עומדו בדלת הכניסה כאילו אחזו שיתוק. הסתובב לאטו ופנה אל אשתו ואל השוטר. ביד רועדת הסיר מראשו את כובע השוטרים והוציא מכיסו את מסמכי הזיהוי, ופרץ בבכי מר: 'בתי היקרה, בתי היקרה – לא אוכל. אסור לי, בתי. רק אותך מותר לי להקריב. לא אף אחד אחר. רק את שלי. רק את שלי...'


פרשה שבועית:
פרשת ויקרא / 'שיקום נפשי'

 
בן דורנו אנין הטעם נבעת למקרא עבודת הקרבנות. תיאורי הפולחן וחובותיו שייכים, לדעתו, לתקופה הפרימיטיבית בחיי העם. למעשה, בכל הדורות ידעו שעבודת הקרבנות היא עיקר גדול וחשוב בתורת ישראל. עיקר, שמוטל עלינו לבאר את תוכנו.
כבר במושג 'קרבן' עצמו טמון משהו מן הפתרון. שורש מילה זו הוא האותיות קרב. כלומר, להיות קרוב, להתקרב. מושג זה עומד בניגוד גמור למושג קרבן בשפות אחרות, שבהן משמעות המילה היא (בשפות לטיניות לפחות, למשל, באנגלית OFERING ) הגשת מנחה, מתנה או תקרובת. אין זה רק ניגוד מילים, כי אם ניגוד של תפיסות עולם.
האידיאה הישראלית ביטלה את הערכת הפולחן כערך מוחלט ועליון, כפי שמעריכה אותו האלילות. בפולחן האלילי תלוי גורל חיי האלוהות... ואילו לפי אמונת ישראל אין לפולחן שום ערך על אלוקי, ואין 'גורל' הא-ל תלוי בו בשום בחינה... הוא אינו אלא. גילוי החסד האלוקי כלפי בני האדם. אין לא-ל "צורך" בו.
אולם ישאל השואל המודרני: כלום זו באמת הדרך הראויה להתקרב לאלוקים!? על ידי שחיטת כבשים?!
 
ובכן, האדם מתקרב אל האלוקים תוך כדי התמודדות קשה ומתמדת עם הכוחות המנוגדים, הסוערים בלבו. כל שלב של התגברות על אינסטינקטים ועל יצרים אלו, באמצעות עשיית הטוב, הצדק, היושר ומערך המצוות כולו - מוסיף נדבך של שלמות ושל אחדות לאישיותנו. זוהי אחדות, השואבת מאחדותו של האלוקים עצמו.
כאשר האדם חוטא, נפרם אריג אחדות עדין זה. החטא הוא החטאת המטרה. הוא מעשה שנעשה שלא בהתאם להכרת האדם. למענו נוצר הקרבן, באמצעותו יש ביכולתו לזכות להתקרבות מחודשת.
מול מעשה מעמידים מעשה. מול מעשה החטא, שכל אישיותו של האדם השתתפה בו, מעמידים כתגובה מעשה מתקן. מעשה שכל חלקי אישיותו של האדם יטלו בו חלק. הוא - מעשה הקרבן, המשרת היטב את האדם המשתוקק לתקן את האחדות שנפגמה.
 
זעזוע ההקרבה יעורר את דמיון האדם להכיר בבהמיות המעשה. המעשה שנעשה בניגוד להכרה. זהו, איפוא, התהליך המטהר של האישיות. זהו מסע אל פנים האדם המשתקם והולך.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}


שבת שלום - יהונתן גרילק