לאחרונה כתבו עלייך בגלובוס, גם בעיתון אחר,
כתבו אנשים שכלל לא מכירים אותך, לא היום ולא בילדותך.
אנשים שחיפשו נתונים ולא בהכרח מדויקים.
אז הם כתבו שורות,
לא יודעים שאת לא עוד עיר ככל האחרות.
את חיה! נושמת ופועמת.
את לא סטטיסטיקה ,לא מספרים או אחוזים
כאם בישראל, את מחבקת קהילות שלמות.
אל תדאגי עירי כרמיאל, אף אחד לא בהכחשה ולא עיוור.
לא התושבים ובוודאי שלא מנהיגי העיר.
שיספרו על החינוך, על הנוער הנפלא שלנו, על הספורט, על הישגים וגביעים
ואין בעיה לכתוב גם על הלוקה בחסר כי תמיד יש מה לשפר.
שיכתבו על הכרמיאלים.
על התושבים המדהימים. על משפחות צעירות שממלאות את הגנים בילדים.
על אנשים עם לב ענק, עם נתינה מרגשת כאשר משפחה במצוקה ועזרה נדרשת,
איך את , את כולם מאחדת.
אנחנו העיר, אנחנו התרבות, אנחנו הרחובות הנקיים והשכונות, הגינות המטופחות ואלה שפחות.
אנחנו, בחלקינו מראשוני העיר שהקריבו הרבה וגאים בהתפתחותך.
כתבו על הגירה שלילית, לא כתבו על החדשים שהתחדשו פה בבתים.
ולא על אלה שלעולם לא יעזבו ועל אלה שבכאב רב נאלצו ללכת.
דורשים ממך להיות מושלמת, כאילו ואנחנו כאלה.
אנחנו בקושי מצליחים להכיל אחד את השני.
זה ימני וזה שמאלני, זה שגר מעל הוא דתי, השכן שלצידו ערבי ומתחת בפינה החרדי.
ואת מחבקת את כולם.
אז האם נאים השכנים בעינייך?
באתי ללטף אותך כרמיאל, להגיד לך תודה על כל השנים.
על ילדות נהדרת, על שורשים וזיכרונות
ובעיקר על שהספקתי לשמחתי להעביר את הלפיד הבוער גם לילדיי
שבכל גיל אהבו אותך ללא תנאי ובלי אף תלונה.
כרמיאל שלי , לתפארת מדינת ישראל.
