אימרה שבועית:בדבר שהאדם משוחד, לא יוכל להכיר את האמת אם היא נגד רצונותיו... {רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד}
סטטוס שבועי:
תופעת נצחיות העם היהודי מהווה כאחד הגורמים לאנטישמיות, אולם היא גם מסלקת מראש את אפשרות הצלחתו של רעיון השמדת העם. למרות זאת אין האנטישמים מתעייפים, ובכל דור ודור הם עומדים עלינו מחדש לכלותנו.
ציטוט שבועי:
היום יום הולדתי, בת שמונה עשרה אני. רעיון אחד מעסיק אותי בלי לחדול – ארץ ישראל. מקום אחד יש בעולם שלשם איננו נפלטים, אף לא מהגרים, אלא באים הביתה – ארץ ישראל. {חנה סנש}
סיפור שבועי:
פגישה גורלית!
בפברואר 1940, לאחר פטירתו של הרב הראשי לרומניה, הרב יעקב יצחק נימירובר, התמנה הרב שפרן לתפקיד הרב הראשי של יהדות רומניה. הוא היה רק בן 29 בעת המינוי, והיה הרב הראשי הצעיר ביותר.
באותה עת היו ברומניה כ- 800,000 אלף יהודים. מצב של בני הקהילה לא היה קל, שכן החקיקה האנטישמית הכבידה מאוד על הקיום היהודי. בספטמבר 1940 נוצרה ברית בין גרמניה הנאצית לרומניה. יהודים רבים נהרגו בבירה בוקרשט, בינואר 1941, כשאנשי 'צלב הברזל' הפשיסטים ניסו לתפוס את השלטון. כחלק מן החקיקה האנטי-יהודית בוטל ארגון הפדרציות היהודיות בשנת 1942, הרב שפרן עזר להקים מועצה יהודית במחתרת וביתו הפך למקום המפגש הסודי של מנהיגיה.
רומניה הייתה מדינת הציר היחידה שניהלה דיאלוג עם ההנהגה היהודית, וב- 1942 כשתכננו הנאצים את גירושם של כל יהודי רומניה, הרב שפרן פנה לראש הכנסייה האורתודוקסית הרומנית, ההגמון באלאן, שהיה גם חבר של השליט המדינה אנטונסקו, ויחד הם ניסו לפנות אליו בניסיון לשכנעו לא למסור את יהודי רומניה לידיהם של הנאצים.
כדי לסכל את הניסיון לגרש את יהודי רומניה למחנות ההשמדה, ארגן הרב שפרן קואליציה שכללה את משפחת האצולה של רומניה. המלכה האם הלנה, והמלך הצעיר, מיכאל. הוא אפילו הצליח לקבל עזרה מהוותיקן.
וכך סיפר הרב שפרן בעדותו על הפגישה הגורלית עם ראש הכנסייה האורתודוקסית ברומניה, ההגמון באלאן:
ישבנו והיינו במצב של ייאוש גמור. ידענו שהעניין של כיליון רציני. מה לעשות? מה לעשות? ידענו שהמטרופולין באלאן, שהוא ההגמון האורתודוכסי בסיביו, הוא אחד הקרובים לפי ההשקפה האנטישמית וגם באופן אישי של המרשל אנטונסקו. אבל הוא גר בסיביו, וסיביו זה מקום פורענות, מפני ששם נמצאים הגרמנים וגם הגסטאפו שלהם... איך להיפגש איתו? לנסוע לסיביו? לא רק העניין שאנשי הגסטאפו יוכלו למצוא אותי שם ולעצור אותי, אבל הם יכולים גם כן לעצור את באלאן. אם כן, מה לעשות כדי להגיע לבאלאן? אמרתי לנסות לעשות מעשה נועז שלא ייעשה באופן רגיל ולבקש, שאני אבקש ממנו להיפגש אתי בבוקרשט. הודעתי לו שאני רוצה להיפגש אתו בעניין דחוף מאוד, ואודה לו אם ייתן לי את האפשרות לראות אותו בבוקרשט.
כשקיבלנו את הידיעה מבאלאן שהוא בא לבוקרשט לראות אותי, יכולנו לומר שבוודאי ראינו את הנס, שהוא בא לשם זה להיפגש עם רב – אתחלתא דגאולה. הוא הודיע לי שהוא יבוא, והוא בא כמעט תיכף ומיד. אינני זוכר כמה זמן עבר...והבינותי שהעובדה הזאת שהוא בא והודיע לי שאני יכול לבוא תיכף ומיד זהו כבר סימן שעודד אותנו. באתי אליו באמת תיכף ומיד, אינני יודע אם עברה חצי שעה או שעה אחת מרגע של הידיעה בטלפון עד בואי אצלו. הוא לא קיבל אותי בסבר פנים יפות.
נפגשנו שנינו ביחידות, במשרדו של גנרל בויטויאנו. היה זה בית גדול עם חצר. אני מאוד התרגשתי, ואמרתי לו שכאן מדובר בחיי בני אדם שהם חפים מפשע ולא יכולתי לעצור את דמעותיי. אמרתי לו שהוא עתיד לתת דין וחשבון אם משהו יקרה והאנשים האלו שהם חפים מפשע הם יושמדו. ואמרתי לו: אתה מאמין שיש גם חיים לעתיד לבוא? ואני אעיד לפני הקב"ה שאתה אחראי!
הוא קם מכיסאו, ככה הסתובב בחדר, ולא ענה, הסתובב במשך כל כמה דקות, לא ענה. אחר כך התיישב בכיסאו, ליד השולחן ואמר לי: מה אתה דורש ממני לעשות? אמרתי: אני דורש שאתה תתקשר תיכף ומיד עם המרשל אנטונסקו, כדי לבטל את הגזירה הזאת. הוא חיכה כמה דקות, הוא לקח את השפופרת וטלפן למרשל אנטונסקו ודרש ממנו לקבל אותו תיכף ומיד. הוא אמר לו שהוא לא יכול לקבל אותו תיכף ומיד מפני שהוא עכשיו עסוק וטרוד, אבל הוא יוכל לבוא לארוחת הצהרים. אני נשארתי אצלו במצב מאוד קשה, נרגש, ואמרתי לו: הנה, כבוד ההגמון, עכשיו נמצאים יהודים בבית הספר הזה שנאסרו, והם עומדים על סף הגירוש לטרנסניסטריה. הם יהודים חפים מפשע, והם נאסרו שם בבית הספר הזה, מפני שהבנים או ההורים שלהם לא התייצבו כמו שדרשו מהם בשביל עבודת כפייה, והם רוצים לגרש אותם.
אנחנו דיברנו והשעה המכריעה הגיעה, והוא יצא לחצרו של הבית הזה, והמכונית חיכתה שם, אני ליוויתי אותו, ואמרתי לו: כבוד ההגמון, אתה יודע שעכשיו השליחות שלך היא שליחות לא רק חשובה, אלא שליחות שבה תלויים החיים של אלפי אנשים, נשים וטף, ואני מבקש ממך שתדע שאנחנו מתפללים בשביל ההצלחה של התפקיד שלך... אני נפרדתי ממנו, בכיתי, והוא נפרד ממני, והיה ככה, הוא בעצמו במצב נפשי לגמרי אחר מהמצב הנפשי שמצאתי אצלו כשראיתי אותו כשנכנסתי למשרדו.
זה היה בערך בשתיים עשרה וחצי. באתי הביתה ונפלתי לתוך הכיסא, וככה התעלפתי. ואשתי מצאה שהיה לי חום גבוה. זה מצב של התרגשות גדולה. בשעה שלוש בערך הוא מצלצל, והוא אומר לי: אדוני הרב הראשי, אני מודיע לך שדיברתי עם המרשל, והוא אמר שהוא יחליט, זה בוטל עכשיו. לא ידעתי את המלים שיכולתי לבחור במצב הזה, והודיתי לו. הגירוש בוטל.
פרשה שבועית:
פרשת בלק / 'צדקת האו"ם'
"ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ" {במדבר כ"ב ו'}.
בלק טען כי עצם קיומו של עם ישראל מהווה סכנה לאנושות, למדינות התרבות, ובגללו ייהרגו אנשים, נשים וטף או שיהפכו לפליטים גולים מארצם.
מיד עם בואו של בלעם לעיר בירתה של מלכות מואב, הוא משתכנע ב'אמת דרכו' ובחשיבות השירות הנעלה שהוא מתכונן לבצע למען האנושות הסובלת. בלק הציע בפניו, מוחשית, את הבעיה. את הסכנה הטמונה בעצם קיומו של עם ישראל. כה נאמר בכתוב: "וילך בלעם עם בלק ויבואו קרית חצות" {שם כ"ב, ל"ט}.
עם ישראל מהווה סכנה לאנושות, למדינות התרבות. הוא גורם סבל לאנשים חפים מפשע, ובגללו ייהרגו אנשים, נשים וטף או שיהפכו לפליטים גולים מארצם.
בלעם מכין עצמו לרגע הקללות הגדול. בריכוז נפשי עצום מנסה הוא לקלוט בראי לבו את קרני השמש הנבואיות, שיבעירו למענו את האש הרצויה לו להשמדת העם.
ולמען קדם את המטרה מבקש בלעם מבלק: "בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן לי בזה שבעה פרים... אולי יקרה ה' לקראתי" {שמות כ"ג, א'-ג'}.
אולי יקרה הנס, אולי יניח ה' לבלעם לעשות בעם הזה כרצונו. ואז: "ויקר אלוקים אל בלעם" {שם ד'}.
האלוקים נראה אליו. רוחו של בלעם זכתה לנבואה. ומה היו מילותיו הראשונות? הנה הן לפניכם:
"ויאמר אליו: את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח" {שם ד'}.
כמה אוויל היה בלעם באותה שעה, כאשר האמין, שגם את האלוקים ניתן לקנות, כשהחליט שאין האלוקות פועלת בהתאם לעקרונות מוצקים של צדק ושל יושר מוחלטים. כשקיווה, שניתן לקנות אצלו באמצעות שוחד, 'צדק' שונה.
אכן, ידע בלעם הגדול, שהוא עושה עתה שטויות. אולם שנאתו לעם ישראל היתה כה עמוקה וכה תהומית, שכדי לממש אותה, ניסה הכל...
וראו נא לאילו מחוזות נפש מסולפים הובילה אותו שנאתו.
בעומדו על אחד מהרי מואב, בצפותו בעם ישראל ששכן למטה בערבה, נזכר בטיעון חשוב. כנאמר בפסוק: "וישת אל המדבר פניו" {שם כ"ד, א'}. 'שהזכיר להם את עוון העגל, שעשו במדבר' (שפתי חכמים על רש"י, שם).
בלעם תובע, איפוא, מן האלוקים שיעשה צדק בעולם.
מדוע, שאלה רוחו של בלעם, מדוע אינך מעניש את העם שמרד בך, שיצר עגל זהב והשתחווה לו? הלא גזרת עליו כליה בעטיו של חטא זה! מדוע אינך ממצה איתו את הדין?
אברהם אבינו הוא ניגודו ההיסטורי של בלעם. הזכרנוהו כדי להבליט את הניגוד התהומי בין השניים.
גם אברהם דרש צדק מן האלוקים, אולם צדק הפוך. כשהודיעו האלוקים, שבדעתו להביא כליה על ערי הרשע סדום ועמורה, שכן "חטאתם כי כבדה מאד" {בראשית י"ח כ'}. התחנן אברהם וביקש מן האלוקים שיאריך אפו ולא ישמידם.
כך עומד ה'צדק' ה'בלעמי' מול הצדק ה'אברהמי'. אברהם דורש מן 'השופט כל הארץ', שיעשה משפט ולא ישמיד את ערי הפשע והחטא, ואילו בלעם תובע מיצוי הדין הקיצוני דוקא כלפי עם ישראל. מסביב שולטת התרבות האלילית במלוא מובן המילה. ובכל זאת, אסור לסלוח לעם ישראל גם אם נכשל בו רק פעם אחת.
'צדק' זה ממשיך לשלוט מאז בעולמנו. עמים יטבחו איש את רעהו, והעולם יקבל עובדה זו ב'הבנה'. העולם 'המזועזע' יביע מיצוי הדין לא עם הרוצחים בפועל, חלילה, כי אם אתנו - ישראל.
כלומר, עוד בלעם חי!
היודעים אתם, מה ההבדל בין אברהם לבלעם? מדוע כל אחד מהם חש בלבו צדק מסוג שונה?
למדנו בפרקי אבות:
'מתלמידיו של אברהם אבינו... עין טובה', ואילו 'עין רעה... מתלמידיו של בלעם הרשע' {פרק ה' משנה י"ט}.
אין צדק אובייקטיבי צומח מלבו של אדם. תמיד תמיד תהיה דרישת הצדק בבואה למידותיו ולתכונותיו. הצדק של 'עין טובה' ידרוש חנינה גם לרשעים, ו'עין רעה' כעינו של בלעם, תתבע צדק ומיצוי דין עם הצדיקים דווקא. מאז ועד עצם היום הזה.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום - יהונתן גרילק
