כותרת
> C;
1/1
דת בקהילה

ראה: יהונתן גרילק על פרשת השבוע

כרמיאלי דת בקהילהפורסם: 18.08.17 , 11:37ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:


אימרה שבועית:
לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד {אבות ב' ה'}.


סטטוס שבועי:
דמותו של היהודי הנודד ומראה ארצו, שהפכה לשממה, נעשו לסמל נצחי של העם היהודי. הזיקה בין השניים לא חלפה לעולם. תמיד היה נראה כאילו שניהם מצפים להתאחדותם מחדש. תקוות הדורות היתה שכאשר כף רגלו של היהודי הנודד תדרוך שוב על כברת הארץ האהובה עליו, שוב ישכון העם בארצו ושוב הארץ תתן את פריה.



ציטוט שבועי:
אני בן לעם היהודי שחלם אלפי שנים לחזור לנחלת אבותיו. הכותל המערבי הוא לי מוקד געגועיו של העם היהודיואבני הכותל השותקות, שהיו המלט והדבק של עם ישראל לדורותיו, מדברים אלי באותם רגעים יפים ועצובים, מכל חלום ושיר. {יצחק רבין}



סיפור שבועי:
התנתקות!


השעה היתה מאוחרת, אהוד גבע התנדנד בערסל שהיה תלוי בין שני עצי שקמה ענקיים שהיוו מקלט מרעש המסיבה המהדהדת מרחוק. אהוד היה בשנות השלושים המאוחרות לחייו, איש נדל"ן מצליח המודע לכשרונותיו ומאושר מהצלחותיו. הוא סיים בהצטיינות מסלול סוער באחת מיחידות הקרב המובחרות, והגיע עם שני חברים נוספים לנסות את מזלו באמריקה.
מרחוק נשמעו צהלות וצווחות מאזור הבריכה. אהוד ידע שרוב המשתתפים כבר שתויים, ובאופן מסורתי ומעט פתטי קופצים לבריכה בניסיון להגיע ל'שיא חדש' של הנאה.
הוא אהב את הבית שלו, את הבריכה, המכוניות, הנוף המרהיב של הרי הרוקי, אך בעיקר את העובדה שהוא זה אשר אחראי להתקדמותו המסחררת מדירת הסטודנטים הקטנה ברמת גן, לחוות הפאר באחד מפרבריה היוקרתיים של דנוור.
אהוד אהב מסיבות מהסיבה ה'לא נכונה'. היה זה זמן מצוין למנוחה, זמן איכותי לבדו עם מחשבותיו ותהיותיו. זמן של חשבון נפש אמיתי של אדם עם עצמו, חשבון שהיה עורך מדי פעם, עוד מהיותו בחור צעיר, לצורך התכוונות אל מטרות אותן נהג להציב לעצמו. גם הפעם, במסיבה שערכו הוא ואשתו קת’רין לכבוד חמש עשרה שנות נישואיהם, מצא את הזמן להתבודד ולחשוב על כלל חייו. היה זה נושא מיוחד, שכן היקרים לו מכל, אשתו ושני בניו היו המטרה במחשבותיו אלה.


אהוד היה ישראלי גאה. הוא אהב את ארץ ישראל ואהב להיות יהודי. על אף שניהל אורח חיים חילוני והיה רחוק מן המסורת, היתה טבועה בו בחוזקה 'גאוות יחידה' על היותו בן העם היהודי. משפחת גבע היתה ידועה כמיוחסת עד לרמב"ם עצמו, דבר שאהוד הזכיר כל אימת שמצא צורך להדגיש את ייחוסו כיהודי.
שני בניו האהובים , סטיב וג'ון כבר גדלו ואישיותם הבשילה מיום ליום. אהוד חשב לא פעם, איך לקרב אותם אל האדמה שממנה ינק, האדמה שמצמיחה יהודים כמוהו, ישראלים, בנפש ובדם. אך הזמן חלף והנערים גדלו, ולסטיבי כבר יש בר-מצווה בעוד חצי שנה.
מסיבת הבר-מצווה תהיה ענקית וקת’רין מתכננת להביא להקת רוק מקומית. אך אהוד ידע שאת הדבר ה'אמיתי' הוא לא יצליח לארגן. הטכס של עלייה לתורה ביום שבת בבוקר עם אבא ואמא וכל הדודים וכמובן סבא וסבתא, עיניהם הדומעות בנחת של ההורים, סוכריות הטופי שנזרקות מסביב, תחושת האושר של ילד בן 13 שהצליח 'לעלות לתורה', הטקס הפשוט והצנוע הזה בבית הכנסת השכונתי, אותו הוא לא יוכל לחוות עם בניו.
סטיבי ודאי יתנגד לטקס. אהוד ניסה פעמים רבות לדבר על לב בניו אודות שורשיהם היהודיים אך הם לא גילו התעניינות רבה. סטיבי אף נטה להתעלמות מכוונת בטענה שיהדותו של אביו גורמת לו לבעיות חברתיות שונות. אהוד נזכר בתקרית המצערת בה התנפלו כמה פרחחים מהחטיבה בה למד סטיבי והיכו אותו תוך קריאות בוז של 'יהודי, יהודי'. עבור אהוד, העלבון והפגיעה היו גדולים שבעתיים. בשיחה שהיתה לו עם מחנך הכיתה לאחר התקרית, נודע לו כי סטיבי החל לצעוק לעבר הפירחחים אני נוצרי, אני נוצרי!, אמא שלי נוצריה! ואף נישק את אחד הצלבים שהיה תלוי על חזהו של אחד המכים.
אהוד ידע שייתכנו בעיות מסוג זה כשנשא את אשתו. אך הוא לא ידע אז, עד כמה חשובה לו זהותו הישראלית ושורשיו היהודים. אהוד דמיין בעיני רוחו את בנו צועק אני נוצרי!, ונפשו לא ידעה מנוח. הוא ידע שסטיבי צודק, והוא אכן לא יהודי.
רעש המולת האורחים ברקע, ביקש לטשטש את תהיותיו. אך אהוד חש שדווקא כעת, חצי שנה לפני בר-המצווה של סטיבי אמורה להיות נקודת מפנה, איזשהו צעד ראשון לקראת דרך שתהווה את ההתחברות של בניו אל שורשיו הוא.


אהוד תמיד ראה עצמו כחוליה בשרשרת החיים. הוא השתדל להיות חוליה מצליחה בהעברת ידע וערכים. בניו שתמיד היו מושא לגאוותו, היום הם מושא לדאגתו. אהוד לא ידע עוד את הדרך לחבר אותם אל העם שלו, שכל כך אהב. עם שהעמיד את גבורת המכבים אל מול מעצמת היוונים כשניסתה למחות את זהותו. עם שממנו יצאו מורים, הוגי דעות, ובעלי מוסר כמו רבי עקיבא והרמב"ם. עם ששרד בגאון את תקופות האינקוויזיציה והשואה בהן נחרטו בדם מסירותו הבלתי מתפשרת לאמת ולצדק. עם שהביא לעולם עקרונות של חירות ואהבת אדם השזורים לכל אורך ההיסטוריה, בכל ארץ ועיר, מהגדולה ביותר ועד לאחרון הכפרים הנידחים, מרוסיה ועד תימן. בהביטו מעלה אל שמי הלילה זרועי הכוכבים, נרעד אהוד בזכרו שהינו חלק מעם שחרט על דגלו להעביר מסרים אלו מאב לבן בדביקות ובנחישות. עם שחוליותיו הדוקות זו לזו ברצף הרואי בן אלפי שנים של תכליתיות.
אהוד ידע היום, שיש התרופפות בחוליה שלו. אותה חוליה שעליה הוא אחראי. הוא לא אהב את העובדה שדווקא בחוליה שלו יש סיכוי סביר להתנתקות. הריאליות של עובדה זו הטרידה את מנוחתו ושיוועה לפתרון.


12 שנים אחרי...
אהוד התבונן בבנו הבכור.
סטיבי היה לבוש בטוקסידו, מחייך באושר אל אביו. חיוכו של אהוד היה מאולץ, ליבו היה כבוי. בנו בכורו שכה אהב מתחתן היום, אך החגיגה לא תהיה שלמה. אהוד נזכר בפניו של אביו ביום חתונתו הוא עם קת’רין. פנים חתומות של לוחם פלמ"ח ותיק, פנים שראו הרבה, אך לא אהבו את מה שראו כעת. יצחק גבע לא אהב את העובדה שבנו מתחתן עם גויה, הוא לא אהב את הצירוף של 'רב' עם כומר מתחת לחופה. כל ניסיונות השכנוע של אהוד אודות אופייה הטוב של קת’רין ושהכל יהיה בסדר, לא עזרו. יצחק רצה נכדים יהודים, נכדים אליהם ינחיל את מורשת אבותיו.
אהוד לא הבין אז מדוע נשמע אקורד צורם באיחולי חבריו ובני משפחתו כאשר הזמין אותם לחתונתו. אך היום כשסטיבי מתחתן עם בחירת ליבו, נשמע אקורד זה כאלף פעמונים המשתלבים בקול צלצול הפעמונים של כנסיית סנט מרטין.

סטיבי בחר להתחתן עם 'בת מינו' כפי שהגדיר את כריסטינה בחירת-ליבו.
הנתק היה מושלם, החוליה של אהוד התנתקה מעם ישראל וספינת העם היהודי תמשיך ללא משפחת גבע. {מתוך אתר 'אש התורה'}


פרשה שבועית:
פרשת ראה / 'סוכת הצלה'


"חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך. ושמחת בחגך... והיית אך שמח" {דברים ט"ז, י"ג-ט"ו}.


לשמוח - זו הפקודה שמקבל האדם מישראל לקראת חג הסוכות:
כלום אפשר לצוות על השמחה? וכי מסוגל הלב להישמע לפקודה זו? הלא השמחה היא מצב נפשי שאינו צומח מן האין!
שלוש מילים בפסוק שצוטט לעיל, עלולות להטעות. הן מרמזות על כיוון השמחה שנדרשה אז, בימי המקרא. ואלו הן: "באספך מגרנך ומיקבך" {שם}
התורה ציוותה להקים את הסוכה בסתיו, בעונת האסיף. ימים אלו היו ימים טובים לישראל. בעל השדות ראה ברכה בפרי עמלו. עומרי תבואתו הניצבים בשדותיו, הרחיבו את לבו. אסמיו מלאו בר ובגיתו דרכו ענבים. השמחה היתה בהחלט במקומה.
אך כלום לשמחה זו התכוונה התורה?
כל מצווה הצמודה לעשייה היום יומית, אינה אלא ריסון האדם בעשיותיו הטבעיות, כלומר, בזיכוכן. התורה לא ציוותה על האדם מישראל לעבוד ללא גדולות, היא שמה קץ וגבול לעבודתו. היא קבעה לו ימים שבהם ייפסק המעגל הטבעי של עבודה ומלאכה.
וכי לא מובן הדבר מאליו שהוא ישמח למראה פרי עמלו? האמנם צריך פסוק מיוחד על כך?
ברור הוא, ששמחת החג שונה היא. בשמחה מזן אחר אנו עוסקים כאן.
כי מהי הסוכה ביסודה? - סוכת זיכרון לחיינו במדבר, כפי שנאמר: "למען ידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, בהוציאי אותם מארץ מצרים" {ויקרא כ"ג, ל"ט}.
למטרה זו נבחר חודש תשרי, שכן הוא חל בעונת האסיף. "באספך מגרנך", מצמיח שמחה טבעית שאינה זקוקה לתמריצים נוספים, היא זקוקה לריסון והגבלה.
רגע האסיף הוא הרגע המתאים לצוות על האדם לצאת מביתו - מבצרו, ולהשתכן, לפחות לשבוע ימים, בדירת ארעי.

מטרת הסוכה לבלום את ההשפעות המזיקות המתלוות לשמחת הרכוש המצטבר. שכן עם שמחת היבול גואה בלב גם הרכושנות. תחושת הכסף מצמידה לסיפוק ולשמחה גם נופך לא קטן של גאוה. זו מצידה, מלטפת את ה'אגו' על הצלחותיו, על מיומנותו, על מאמציו ועל מזלו. בלא להרגיש כלל מתפתחת בו גם תחושת בוז והתנשאות כלפי הלא יוצלחים 'שלא הגיעו' לשפע כה רב. ואז, בלב פנימה, נזרע הזרע לפירוד בין הבריות.
רגע האסיף, רגע ההצלחה, 'תורם' עוד תרומה 'חשובה' בתחום זה. ההצלחה מעלה את ערכו של האדם בעיני עצמו. ההישג החומרי הופך בכך מאמצעי למטרה.
ואלו השניים, הפירוד בין הבריות ורדיפת ההישגים, הם השודדים הגדולים של השמחה.
זהו סיפורה העצוב של האנושות. רדיפת הממון גרמה לשנאה בין איש לרעהו ולמלחמות בין העמים. זו רדיפת הממון אשר מחתה כל קורטוב של אושר ושל שמחה מעל פניה של האנושות. כמו כן, הפכה את הצבת ההישגים החומריים בראש סולם העדיפויות, ואת כדור הארץ לאתר המרדפים אחר הבלתי ניתן להשגה. מרדפים שאינם מאפשרים לנו ליהנות ממה שכן הושג. שכן החבר הקרוב לנו השיג יותר.
מול נטיה אנושית זו, מציבה התורה את הסוכה. מגמתה - למתן את התהליך. לנסות ולהשיב את האיזון ללב היחיד ולתודעת החברה - למען השמחה.
 
היא מצווה על העני ועל העשיר כאחד - "כל האזרח בישראל" - לנטוש את הבית, את דירות הפאר ואת משכנות העוני המסמלים את המעמד השונה בין איש לרעהו, וללכת לגור שבוע אחד מחוץ למסגרת הממון שיצרו לעצמם. לגור במבנים שווים במהותם. השמים מציצים בשווה מבעד לעלי הסכך שאינם מגינים לא מפני הגשם ולא מפני החמה. שבוע של שוויון מוחלט ושל ארעיות, המעניק מבט בריא וחדש על הרכוש שנותר בבית.
כל אזרח יודע שהעם כולו יושב עתה בסוכה מחוץ לבית. ידיעה זו מטעימה אותו מעט מתענוג האחווה והשוויון. הניתוק הזמני מן הנוחות הביתית, הארעיות וההצטמצמות מזכירים לו את ארעיותו של העולם בכלל. כרסום חל בתחושת הבטחון המזוייף ברכוש. השאיפה הלוהטת לממון ולאביזריו מתמתנת. מבעד לחומת החומריות שנסדקה, ישוב האדם ויבחין בקיומו של הזולת.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}


שבת שלום - חודש טוב - יהונתן גרילק