הייתי מגיעה לכל מקום אחר ולא מפספסת את האירוע ההיסטורי הזה שנחגג בלב כרמיאל. חינוך הוא דוגמא אישית אני טוענת ושמחתי לתת לילדיי עוד שיעור בלקבל כל אחד ואחד ומעבר לזה, לעזור אם אפשר. וגם; אימא לא מבינה, פוסט שנכתב לפני כמה שנים על ידי חבצלת קולר, אימא כרמיאלית גאה
למרות שברגע האחרון, הוחלף המקום בשל קשיים טכניים, הייתי מגיעה לכל מקום אחר ולא מפספסת את האירוע ההיסטורי הזה שנחגג בלב כרמיאל.
חינוך הוא דוגמא אישית אני טוענת ושמחתי לתת לילדיי עוד שיעור בלקבל כל אחד ואחד ומעבר לזה, לעזור אם אפשר.
הפורטל הכרמיאלי, נותן לי במה ואני שמחתי לשים את הפרוג'קטור הזה על החברים המדהימים האלה, שהגיעו עם הרבה חברים והורים נפלאים תומכים.
המקום היה מזמין ומקושט בכל צבעי הקשת, בכל צבעי הגאווה, אפילו אני הרגשתי מאוד עליזה, עם המוסיקה ברקע וריח הפופקורן באוויר.
ה דוכנים מעניינים, סטיקרים, בלונים סרטים, אווירה מאושרת, ניצחון על תעוזה להקים את הקיים.
דוכנים מזמינים לקנות על מנת שהכסף ייתרם להמשך פעילויות.
ובכזו פתיחות הקשבתי להסברים אחרי שחשבתי שאני בגילי כבר יודעת הכל.
תרגישו בנוח לשאול אמר לי בחור חברותי מאחורי שולחן, נשמח להשיב על כל שאלה, זה רק יכול לקרב בנינו כשנבין ונקבל אחד את השני.
ובהמשך במופע של דראג קווינס, עם שמלות משגעות, רגלים רזות, עקבים גבוהים במיוחד ואיפור מקצועי מדהים, שמחתי אף יותר על בואי.
רק שנתקרב ונכיר את העולם לא נפחד, מעבר לפחד קיים החופש.
ואדם שיש לו שליטה פנימית,
לעולם לא ינסה לשלוט על אנשים וסיטואציות בחוץ.
בערב זה בהיותי סטרייטית, אחרי שהרגשתי את תחושת המיעוט, הבנתי שצריך להמשיך לתמוך בקהילה הזו.
לאף אחד בעולם לא מגיעה בדידות ושיפוט חברתי.
פוסט שנכתב לפני כמה שנים על ידי חבצלת קולר, אימא כרמיאלית גאה, עבור הפורטל של איגי,
ארגון נוער גאה. חבצלת קולר היא כותבת סיפורי חיים ועורכת לשונית, אימא לתאומים בני 21,
בת סטודנטית ובן חייל.
אימא לא מבינה
היי. קוראים לי חבצלת. אני אימא. בעצם אני אימא של לסבית. אני לא זוכרת מתי שיר, הבת שלי, סיפרה לי שהיא לסבית. זה היה סתם, כאילו. אני גם לא ממש זוכרת איך זה היה. זה לא שיש לי זיכרון גרוע. דווקא לא. דברים לא חשובים אני בדרך כלל זוכרת. דברים חשובים אני מצליחה לזכור אם בזמן אמת אני קולטת שהם חשובים. למשל, אני זוכרת איזה סרט הקרינו בערב שבו נרצח רבין. זה היה הסרט "רצח מן העבר". רק אחרי כמה שנים הצלחתי לראות את הסוף שלו. הסוף של הסרט הזה הוא שהבחורה שלא זוכרת מי היא (אמה תומפסון) והבחור שדואג לה (קנת בראנה) - היו בני זוג בגלגול קודם. אני לא זוכרת אם בגלגול שהוא זמן ההווה של הסרט הם זוג או רק יש ביניהם מין ידידות ודאגה הדדית. אבל בגלגול הקודם - היא הייתה הוא, והוא היה היא. יש שם גם עניין גדול עם מספריים ששימשו ככלי הרצח.
הבת שלי כועסת עליי כשאני אומרת שהיא הייתה רבע שעה בארון. היא אומרת שזה הרגיש לה יותר. יכול להיות כזה תהליך הפוך שבן אדם נמצא בארון בלי שהוא נכנס אליו? כי אם כן, אז יכול להיות שכנערה חכמה ומודעת לעצמה היא יודעת שכדי לחיות בשלום עם האמת שלך אתה צריך לצאת מהארון. אבל איך יוצאים ממקום שאף פעם לא היית בו?
הבת שלי כועסת עליי כשאני אומרת שהיא בחרה להיות לסבית. בעיניי זה המקום הכי טוב להיות בו - המקום שבחרת להיות בו. אני לא מבינה למה היא כועסת. לאחרונה אני נמנעת משימוש במילה הזו על כל נגזרותיה - לבחור, בחירה, בחרתי, בחורה. כי אז אני חוטפת. והיא, יש לה פה. היא הרי הבת של עורכת לשונית וכותבת סיפורי חיים. לא, לא התכוונתי שאני חיה עם בת זוג. התכוונתי שאני עצמי גם וגם. למה אני מציינת את זה? למה טרחתי להבהיר ששני העיסוקים האלה הם שניהם אני? אולי נבהלתי מכך שמישהו עלול לחשוב שגם אני... אתם יודעים. אז אולי איפה שהוא בלב אני כן הומופובית? אולי הבת שלי צודקת. אולי אני מדגישה שזו בחירה כי אני בעצם רוצה להגיד לה שהיא יכולה לבחור אחרת? אבל באמת, זה מה שאני חושבת.
על זה הרי מבוססת כל התרבות האנושית – יש לנו רצונות, יצרים, דחפים, רגשות, יכולות, פולסים של יצירתיות. ויש נורמות חברתיות. ביניהם את מחליטה מה שאת ומי שאת. בכל רגע נתון כל אחד מוסיף לתמהיל הזה קמצוץ מפה וטיפה משם. וכך עוברים להם החיים. יש תוספות שמגיעות באדיבות אנשים אחרים, יש תוספים שהגורל, או יד המקרה, או הקארמה שלנו, או איזה קוואנט שחי לו בנחת במחשבתנו בלבד מזמנים לנו. אבל פה ושם אנחנו מחליטים, לפעמים כולל ביצוע, מה להוסיף לשיקוי הזה.
אז המחשבה הזו על בחירה היא בכלל לא ספציפית לעניין של זהות מינית, או זהות מגדרית. אני תמיד אומרת לך, שיר, שאת הרבה יותר אינטליגנטית ממני. עובדה. כל כך הרבה פעמים הסברת לי את ההבדלים: הומוסקסואל, לסבית, transgender, ,transsexualועוד כאלה ששכחתי, ואני לא מצליחה להבין את כל המילים האלה שלך. אני הרי בוגרת שנות השבעים התמימות. Make love not war הייתה ועודנה בלבי התורה כולה. בטוטליות של נערה מתבגרת, הבנתי שאהבה היא אהבה, ומלחמה משמידה. אני חושבת שזו הסיבה שעד היום אני מתקשה להבין כל מיני דברים.
אני לא מבינה איך קרה שהעיניים של אביבה שליט עדיין עצובות, ולמה זה לא ברור שצריך להחזיר לאימא את הילד שלה. אני לא מבינה למה הקימו את ועדת טירקל, הרי אפילו אני יכולתי לחשוב על כמה פתרונות יותר ידידותיים לסדר את העניינים לפני המהומה. אני לא מצליחה להבין למה לא מניחים למוטי וענונו להמשיך בחייו, ולמה תקציב הביטחון גדול יותר מהתקציב לאומנות ולספורט. ולמה להיכנס לאנשים לבגדים ולנשמה אם הם לא הזמינו אותנו לשם?
אני מבינה שבכל רגע בחיינו אנחנו בוחרים באהבה או במלחמה. אני משתדלת לבחור הכי הרבה באהבה.
