בית ענק ויפה על גבעה, אין שם משפחה, אין שלט בחוץ , אין מספר. סיון בת 34 מתגוררת בהוסטל עודד שהוקם בשנת 2007 הוסטל לאנשים בעלי צרכים מיוחדים עם תסמונת "פאדר ווילי". סיון סיפרה לי שהיא הייתה מבין שלושת הדיירים הראשונים לניסיון, כיום יש חמישה עשר דיירים בגילאי 14-38.
בית ענק ויפה על גבעה, אין שם משפחה, אין שלט בחוץ , אין מספר, בתאום עם מנהל המקום אמיר, הגעתי.
בסוף המדרגות קיבלה את פניי אם הבית בחמימות נוגעת, הרגשתי כאילו הכרנו כבר מזמן.
ואז רצה אליי בחיבוק גדול בת דודי סיון, ולמרות שלא איחרתי, היא כבר חיכתה לי חצי שעה מתרגשת, מריחה כל כך טוב אחרי מקלחת, הקפידה לבחור את הבגדים שהיא הכי אוהבת ואני עוצרת, מחבקת, אצל סיון הרגע הזה תמיד מאוד ארוך, כאילו לא רוצה לעולם להתנתק מחיבוק ואני לא יודעת מי נהנית יותר אני או סיון.
סיון בת 34 מתגוררת בהוסטל עודד שהוקם בשנת 2007 הוסטל לאנשים בעלי צרכים מיוחדים עם תסמונת "פאדר ווילי". סיון סיפרה לי שהיא הייתה מבין שלושת הדיירים הראשונים לניסיון, כיום יש חמישה עשר דיירים בגילאי 14-38, שמחתי להכיר כמעט את כולם.
תוך כדי שסיון מראה לי ומלמדת אותי על הנעשה בבית, מנדבת כל כך הרבה מידע שאני לא צריכה לשאול ותוהה על מה אדבר עם אמיר.
כשיצאנו לחצר בשעה הנקובה לפגוש את אמיר, עמדתי בגינה, מתרשמת מסדר וניקיון, מעבודות יד צבעוניות של הדיירים מאחד החוגים היצירתיים, הבית כולו מגודר יפה והנוף משם פשוט עוצר נשימה.
ואז אדם מאוד חייכן עם עיניים טובות קרב אלי, ידעתי מיד שזהו אמיר מנהל המקום, לפחות כך קיוויתי.
אמיר מדבר בשקט קולו מלטף כל כך רגוע ואני מתחילה להבין מדוע הדיירים והמשפחות שלהם אוהבים אותו . כל כך, מבין, דואג, אוהב, והורים מצדיעים לו על עבודת קודש שעושה עם ילדיהם בדרך הכי מדהימה מקורית ונוגעת. לא עושה הנחות לעצמו ומתמודד עם משימות קשות שמטיל על עצמו.
הלכתי אחרי אמיר לכיוון חדר המשרד שנבנה מעץ עשיר לצידו של הבית, תוך כדי שהתעניינתי
בתמונה התלויה בכניסה לבית, בחור צעיר יפה, ליד שמו צורפו האותיות ז"ל , מי זה עודד שאלתי?
"הבית נקרא על שמו, זהו עודד, עבד בבית הזה באותה התקופה ונהרג בתאונת דרכים, עודד תרם רבות לחברי הבית".
הבית ממש יפה ומטופח אני אומרת לאמיר רוצה מאוד לשתף גם אתכם, כמה מקסים ונעים בתוך הבית, מטבח גדול נקי ומסודר, חדר אוכל עם כמה שולחנות ומפות מסודרות על ריצפת פרקט יפה, טלוויזיה שטוחה מוצמדת לקיר, משקל בצד החדר, שקילה שמתבצעת פעמיים בשבוע, הכרחית לתסמונת דיירי הבית, מקלחות ושירותים לבנות ולבנים, סלון מקסים והרבה חדרים.
במרפסת הקדמית הסגורה בחלונות גבוהים מול נוף מדהים, מוצבים כמה הליכונים, כל דייר מחוייב על פי שמירת חוקי התסמונת, לעשות הליכה יום יומית, כל אחד בקצב שלו.
הדיירים מנהלים אורח חיים רגיל למדי, בבוקר יוצאים לעבודה בהסעות, זוהי תעסוקה מוגנת וכל קבוצה מגיעה למקום אחר.
יש שעובדים בבוסתן הגליל, יש בחורה שעובדת כסייעת בגן העירוני בכרמיאל ויש את סיון וכמה חברים שעובדים בכרמי גיל ואין מאושרת ממנה על העבודה הזו.
, בסביבות חמש ארוחה נוספת , למרות שיש מדריכים ועוזרות יש גם תורנויות של החברים, ואחר כך זמן הפנאי.
תכנית עשירה מורכבת מחוגים, אומנות, תיאטרון, ועוד. גם נסיעה לבריכה, טיולים, וטיפולים ע"י עובדים סוציאליים ,סטודנטים וחונכים.
אני מקשיבה לאמיר, הוא מדבר על המקום כאילו היה שלו ואלו ילדיו, הוא מכבד את כולם ומדבר באותה השפה לא משנה מהו גילם, הביטחון שהוא מקרין בכזה נועם וסבלנות, אני מבינה שנכנסתי אל מקום שכולו לב.
אני יודעת מסיון על מחנה קיץ בטבריה, שישנתם באוהלים והיא חשבה שזו חוויית חייה, עד שהגעת עם רעיון טיסה לחו"ל, אני יודעת שחשבו שיצאת מדעתך, ואתה הוכחת עצמך מעל הגבולות שהציבו לך אני אומרת.
דומה שאמיר הצליח לנפץ כל מחסום פסיכולוגי במערכת "אנחנו חיים" הוא משיב לי, בפשטות, מחייך, "אנחנו לא סגורים ונעולים, אנחנו יוצאים לאכול, מטיילים בעיר, הולכים לבריכה, להופעות" כל זה כמובן בליווי של מדריכים, למרות היותם עצמאיים.
אמיר המנהל עם תואר ראשון בחינוך מיוחד ורמי שאיתנו לאורך כל השיחה עובד סוציאלי שמלבד העבודה עסוק בלימודים שנה שנייה לתואר השני שלו בחינוך מיוחד, ועוד חלק קטן מהצוות המקסים שהכרתי.
אבל הכי מכל נגעו בי הם הדיירים המנצחים המדהימים.
חשבתי שאני אדם מיוחד, אבל היום הבנתי שיש עוד אנשים הרבה יותר מיוחדים ממני.
